הלכתי אתמול ל”דומו” עם אירה, זו שאיימה עלי שהיא תביא לי איזה רוסי בשם יבגני שישבור לי את הרגליים בגלל שירדתי קצת על רוסים. יבגני לא הגיע (הוא היה עסוק), והייתי נינוח יותר (למרות שישבתי עם הפנים לדלת ותפסתי חזק את הצ’ופסטיקס בכל פעם שהדלת נפתחה). תשמעו מה היה.

הדומו הוא מסעדה יפנית בגודל בינוני ברחוב שמאי. כשאני אומר “גודל בינוני” אני מתכוון, שהיא לא קטנה כמו הסושי-ברים הזעירים האלה (כמו הסושיה ברחוב הגידם) והיא לא ענקית כמו “ריבר” או “ג’פאניקה”.

האווירה שם היתה ממש נעימה. מוזיקה סבירה אבל לא רועשת בכלל שנתנה לנו להתמקד בשיחה (“מה יש לך נגד רוסים?” -”אמרתי לך כבר, אני רוסי, מה את רוצה מהחיים שלי בלאט?”) ולהנות מהסושי.

הזמנו סושי כי אנחנו שנינו עניים (שזה מתחרז עם קמצנים). התפריט גדול, מגוון ולא-כשר. הדומו מצטרף לשורת המסעדות היפניות האיכותיות בעיני. יותר מדי מסעדות מגדירות עצמן “מסעדות אסייתיות”, וכאילו להוסיף חטא על פשע גם מוסיפות את התואר הנלעג “מותאמת לחיך הישראלי”. מצטער, אבל אם הייתי רוצה לאכול משהו מותאם ל”חיך הישראלי” הייתי קונה מנה פלאפל, מנגב חומוס בחלה או שותה קוקה קולה. כשמדובר ב”אוכל אסייתי”, המקומות האלה הופכים כל מנה ל”חוויה אסיו-מזרח-תיכונית אותנטית ופיקנטית כמו שכל הישראלים אוהבים”. בעע. ב-ע-ע-ע.

רק לשם ההמחשה, דמיינו לכם שאתם יפנים ואתם רוצים הולכים לאכול פלאפל ומגישים לכם אותו עם דגים נאים ואורז, קיבינימט. אני נשבע לכם שיצא לי להיות ב”מסעדה אסייתית” שבה הגיע עם מקלות האכילה גם מזלג. הלו! שכחתם את המטבוחה!
כל הפרטים על המסעדה הזאת באחד הפוסטים הקרובים.

אגב, כל המקומות האלה מתאפיינים גם ברעש תמידי, ותנועה סואנת כמו תחנת הרכבת המרכזית בלייפציג. קצת לא מסתדר לי בראש עם סושי, מצטער.

הדומו לא ככה. אני אוהב מקומות שלא מתקפלים לצו האופנה (כי מה לעשות, צו האופנה דפוק מטבעו). האוכל טעים, האווירה ממש נעימה, המלצרית היתה כוסית וגם ממש נחמדה והשירות היה מעולה, והיה פשוט כיף לשבת שם.
הבעיה היא שקצת יקר שם. מצד שני, נראה לי שזה בהחלט שווה את הכסף.

עוד משהו: זה פוסט קצת דפוק, לא ערוך כשורה ותמציתי, וזה בגלל שאני מת מעייפות. אולי יהיה לי זין מחר לתקן ולשכתב, אבל כרגע אני פשוט עייף ואני מנסה להתחייב לסיסמה “מתעדכן כל איזה יומיים”. לילה טוב.

פוסטים דומים: