נסעתי אתמול לטייל בסטף.
בתור מישהו שגדל במשפחה שלא יכלה להרשות לעצמה להחזיק מכונית, אני תמיד מתלהב לנסוע בכבישים שמטיילים ביער ירושלים. הוצאתי את הראש והלשון מחוץ לחלון לאורך כל הדרך המתפתלת (למטה, למעלה ולצדדים).

למרות שאנחנו בשנת בצורת והשמיים אפילו לא מזיעים עלינו (אפילו שחם כל-כך שבא למות), והכל אמור להיות צהוב ומת, זו לא היתה בדיוק התמונה בדרך אל הסטף. יער ירושלים ירוק ויפה למרות שחם כאן כמו על-פני כוכב הלכת נוגה, בשיא עונת הקיץ, אחרי ריצת בוקר.

הסטף הוא פארק לאומי של קק”ל, חתיכת הר יפה (צדו המזרחי של הר איתן, אם לדייק) עם מעיינות, בוסתנים, בריכות אגירה, כרמים קטנים, חלקות חקלאיות שמשחזרות חקלאות שלחין עם טרסות, כמה שבילים מסומנים והרבה תאנים ורימונים.

למרות שאפשר לטייל שם על ההר יום שלם, קק”ל סימנו שביל עיקרי, שאורכו הוא משהו כמו 2 קילומטר (שזה שעה, אולי שעה וחצי של הליכה בקצב של ילדה קטנה עם נקע בקרסול ונזק קל במערכת ההיגוי המוטורי). זה באמת לא טיול קשה, אתם יכולים לעשות אותו גם אם אתם נכים ב-70% מגופכם.

מה צריך לעשות?
כשמגיעים לראש ההר, מחנים את הרכב בחניה. הולכים איזה חצי קילומטר (אבל אתם יכולים לחנות קרוב אם אתם עצלנים, ולחסוך את ההליכה הקצרה הזאת), ויורדים בשביל מסומן (כתום, אני חושב).

יש שם נוף מטמטם. יש שם בלי סוף טרסות, חלקן טבעיות. לפניכם תראו את מושב אבן ספיר. שמעתי שיש שם הרבה כוסיות. אפשר גם לראות את הצלקת הנופית שבית-החולים הדסה עין-כרם הותיר בפאתי היער. חבל שלא יכלו לבנות בית-חולים פחות מכוער (אבל נראה שלאחרונה הם משתדלים לבנות בניינים פחות מגעילים).

בריכת האגירה של מעיין עין ביכורה, סטף

אחרי כמה זמן ימאס לכם מהנוף ואז פשוט תתמסרו לשביל עצמו. בדרך יצא לכם לראות כמה מערות קטנות מעשה ידי אדם. הרי ירושלים בנויים מסלע קרסטי. מי הגשם עוברים בתוך הסלע, אוכלים אותו, יוצרים מערות ומאגרי מים רבים. המים האלה גם הופכים זמינים למעיינות הטבעיים הרבים, יורדים לאקוויפרים בתהום האדמה, וסתם זורמים בתוך ההר. החקלאים בסטף לאורך ההיסטוריה ידעו את זה, ומכאן המערות.

בסטף נובעים שני מעיינות גדולים: עין ביכורה ועין סטף. אני לא יודע על עין סטף, כי הלכתי לדוק את עין ביכורה. יש שם בריכות אגירה גדולות. עד לפני כמה שנים ילדים ערסים מגעילים שהיו מגיעים לשם לבקר עם המשפחות שלהם היו קופצים לשחות בבריכות האגירה, אבל המים עכשיו מעופשים לחלוטין (בדיוק בגללם), ירוקים ומגעילים למדי. לא מומלץ לקפוץ לטבילה, אלא-אם-כן אתם רוצים לבלות חלק נכבד מזמנכם הקרוב במחלקה לשיקום עור ופנים בבית-החולים הקרוב לביתכם.

בכניסה אל הבריכה תראו מדרגות קטנות שמובילות אל נקבה חצובה בידי החקלאים שרצו להגדיל את שפיעת זרימת המים מהמעיין. תביאו אתכם פנס, כי זה מגניב. אתם יכולים להכנס איזה 15 מטר פנימה, לעלות למעלה לתוך מערה גדולה ונעימה. אם תסתכלו טוב-טוב תראו אפילו נטיפים קטנים מהתקרה (סלע קרסטי, נכון? מערת הנטיפים ממש לא רחוקה מכאן, וכמוה עוד הרבה מערות נטיפים שעוד לא התגלו).

לא נרטבים במיוחד, המים הזורמים מגיעים עד הקרסול. כשנכנסתי למערה גיליתי שמישהו פשוט השאיר שם כמה נרות דולקים, וממש נחמד בפנים. יש חלקים בהר בהם הנקבות חצובות לאורך עשרות מטרים (תקפצו בהזדמנות לנקבת השילוח, אם לא יצא לכם. המים יגיעו לכם עד לפופיק, והנקבה באורך של איזה חצי קילומטר).

יש שם עוד הרבה מה לראות. בוסתנים של עצים מכלמיני סוגים, שרידי גת עתיקה, ומלא דברים.
אגב, אחד הדברים שהכי מצאו-חן בעיני שם הוא ה”בוסתנוף“. לא, זה לא השכן הבוכרי שלכם מהקומה למטה – בוסתנוף הוא פרוייקט מיוחד שקק”ל מפעילה. היא מאפשרת לתושבי ירושלים לבוא לטפל שם בחלקות להנאתם, לקחת לעצמם אוכל ולשמור על המקום פתוח למבקרים. יש שם אפילו איזה שתי משפחות (שמעתי) שממש גרות שם, עוסקות בחקלאות ומדריכות את המבקרים.

בסטף יש בסה”כ כ-60 חלקות חקלאיות שהתושבים חוכרים מקק”ל.
יש שם גם הרבה שולחנות פיקניק, נוף מטמטם והרבה צל.

בשבילי, גורמה זה מֶהההה

אחרי שיצאתם מהסטף אני ממש ממליץ לקפוץ לבקר בחוות העיזים של שי מלצר, שנמצאת משהו כמו 8 דקות נסיעה משם. פשוט נוסעים בכיוון השלט “אל גבינות העיזים”. הכביש הסלול הופך לדרך בלתי-סלולה אחרי 5 דקות, אבל אל דאגה – זו דרך נוחה וטובה. במילים אחרות, אם הסובארו DL של ידידה שלי החזיקה מעמד ולא דפקה שום דבר בדרך, גם אתם יכולים. הדרך הנופית הזאת יפה כל-כך שלא יהיה לכם ממש אכפת.

“חוות עזי הר איתן” (סטף) של שי מלצר, קיימת כבר יותר מ-30 שנה. זה אחד המקומות הכי מגניבים בעולם, בעיני. שי מלצר, איש עם זקן ועיניים כחולות, עבר לשם בתקופת המזוזואיקון התיכון, ומאז הוא מייצר שם גבינות ברמה בינלאומית (מלצר הוא גבן שזכה בלא מעט פרסים בינלאומיים עצבניים). יש שם פשוט גבינות מצויינות. יקרות למדי, אבל פשוט מצויינות. המחירים שראיתי נעים בין 19 ל-24 שקל ל-100 גרם (זה עדיין זול פי 4 בערך מהירוק שאני קונה מהירקן שלי).

יש שם 170 עיזים יפהפיות מסוגים שונים, תרנגולים, חמור ושני כלבים חמודים. בכל אופן, כדאי להרים טלפון לפני שאתם מגיעים: 02-5333748.

אני פוגש את פרושי שבתאי

בדרך חזרה עצרנו בצד-הדרך לטייל. הוצאתי מפה וניסיתי למצוא איפה בדיוק אני נמצא. התחלנו ללכת קצת עמוק לתוך היער, ובנקודה מסויימת הרוח העיפה לי את המפה מהידיים קיבינימט עמוק אל תוך היער. עזבתי את הקבוצה שלי ורצתי עמוק אל תוך היער כדי לתפוס את המפה שהתעופפה (המפות האלה של סימון שבילים ממש יקרות). המפה שלי נתפסה על ענף של עץ אורן, וכשהתחלתי לטפס עליו גיליתי כביסה תלויה על הענפים האחרים. פגשתי למעלה את “פרושי שבתאי” (שנקראים גם ‘אנשי העצים’), כת תמהונים נודיסטים שבחרה להתנתק מהחברה וניסתה להקים מושבה עצמאית לחלוטין במדבר יהודה ולאחר-מכן ברמת הגולן. המדינה פשטה על המושבות, ו’פרושי שבתאי’ עברו לגור בהרי ירושלים, כשהם מבלים את עיקר חייהם על עצים, מסתתרים מפני החברה ושומרים על פרטיות פנאטית. פרושי שבתאי מילאו את כותרות העיתונים בתחילת שנות ה-90, אבל נעלמו כשעברו לחיות בעצים וניתקו מגע עם האנושות.

בקרוב אכתוב עוד על המפגש המרתק שהיה לי עם האנשים המוזרים האלה.

איך מגיעים?

נוסעים דרך עין-כרם (אפשר גם דרך קרית יובל) עד שמגיעים אל מעגל התנועה הגדול מחוץ לעין-כרם. פונים לכביש 395, לכיוון קיבוץ צובה. סעו עד שתראו את צומת סטף.

טלפון למבקרים: 02-6428462

פוסטים דומים:

  • אין פוסטים דומים. זה כנראה פוסט דפוק מדי.