אני עוצר לרגע עם מצעד המקומות הנוסטלגיים שלי, כי נשבר לי קצת הזין מזה – ההבטחה הזאת לעצמי, שכל יום אפרסם פה פוסט, היתה דרישה מוגזמת מדי מעצמי.

כל יום? מה לעזאזל עבר בראשי באותו רגע שחשבתי על הרעיון המאוד מאוד טיפשי הזה?
בכל אופן, אני לוקח שניה הפסקה מהמצעד הדבילי הזה – יש לי משהו אחר שאני רוצה לספר לכם.

כשהייתי קטן, רק שני דברים היו לי בראש: ציצים והמבורגרים.
בימים ש”אינטנרט” היה עוד איזה פרוייקט צבאי סודי ביותר של שלטון רייגן או מישהו, ציצים היו מצרך נדיר. “משמר המפרץ” סיפקה את הצד האחד של תאוות הבשרים שלי. מק’דונלדס סיפקה את הצד השני.

בימים הפרועים ההם, ההמבורגרים של מק’דונלדס היו נפלאים. בגודל של מטבע חצי-שקל, עם ערך תזונתי ל-100 גרם שיש בו די כדי להכניס כל יפה-נפש לועס-טופו מחבק-שיחים לועס-עשבים מכרסם-חטיפים-אורגניים שותה-תה-נבטים לתרדמת שספק אם יצא ממנה.

המונוסודיום גלוטמט היה המרכיב העיקרי בהמבורגר (ומיד אחריו הבשר). ההמבורגר נח לו בשלווה, עטוף בחיבוקה האמהי של לחמנית הפלסטיק המעובד, גם היא מלאה במונוסודיום גלוטמט מוזרק.

צבעי המאכל נתנו להמבורגרים של מק’דונלדס הילה בריאה. הטרטרזין וה- E122 אמנם עוררו אצלי תגובות אלרגיות איומות שאחסוך מן הקוראים, אבל בד בבד עוררו בי את האשליה המתוקה שאני באמת אוכל בשר ולחמניה (ולא פרי מוחם של מדענים מרושעים שגילו דרך להפוך תוצר לוואי של תעשיית בגדי העור והדלק הפוסילי למזון להמונים).

למזלי הרב, לא היה לנו הרבה כסף בבית כשגדלתי. מק’דונלדס נשאר אצלי רוב השנים בגדר חלום רטוב שכמעט ומעולם לא מומש. הייתי ילד עצוב, אמנם, אבל שלא כילדים אחרים שההורים שלהם מימנו להם ארוחה שבועית במק’דונלדס, לא תפחתי, למזלי, למימדים של נושאת המטוסית “אברהם לינקולן”.
חוץ מזה, אני עשיתי הרבה כושר. היה לי את “משמר המפרץ”.

סיפור אהבה בלתי פתור יש לי עם רשת מק’דיוויד, אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.

בכל אופן, כשגדלתי והגעתי לגיל הנעורים, הגיעה בחורה חדשה לשכונה. היא היתה צעירה, מושכת ועסיסית. קראו לה בורגר’ס באר. מיד התפתח רומן לוהט (על גחלים): הייתי מבקר אותה הרבה, בכל פעם שרק יכולתי. השרמוטה הזאת היתה יקרה, יקרה מדי, אבל בחיי שבאותו הזמן חשבתי שהיא שווה את זה.

אבל אז עוד אנשים גילו אותה. די מהר היא נהיתה מפורסמת, כולם הכירו אותה. היא התחילה להופיע בעוד מקומות בעיר. פתאום כבר לא יכולתי לגשת אליה מתי שרציתי, מעכשיו הייתי כבר צריך לעמוד מאחורי תור ארוך של אנשים.

לאט לאט הקסם שלה הלך והתפוגג. היא נהיתה מפורסמת, המונית, זולה, תפלת, בלויה, משעממת. כמו נינט טייב בערך, רק הרבה פחות גרוע.

ואז הגיעה הכוסית של השכונה. היה לה שם אירופאי כזה, איוו. איוו. למשך כמה זמן לא ידעתי אפילו איך להגות את שמה. עצם המחשבה עליה לבדה, די היה בה כדי לגרום לי להזיל ריר כמו חולה בתסמונת אספרגר. היא היתה נועזת, פיקנטית, חצופה. היא לא ידעה להגיד “לא”. היא היתה גדולה מהחיים: 250 גרם, 300 גרם, 450 גרם! היא היתה יקרה, אבל בחיי שהיא היתה שווה את המחיר. היא היתה איכותית, שונה מכל האחרות. היא היתה כמו נסיעה במרצדס, כמו פיקניק על גדות הריין, כמו כוס של שאטו ד’יקאם שיושן בחביות אלון.

עד שיום אחד משהו השתנה. איוו בגדה בי. בגדה בנו, בלקוחות. יום אחד הגעתי ושילמתי את ה-36 שקל (או כמה שזה לא עולה) הרגיל – ורק כדי לגלות שלהמבורגר שלה יש טעם של חציל טרי.

“יש לכם טעות, רבותי.” אמרתי למוכרים, “כנראה התבלבלתם עם המבורגר אחר. אני רוצה איוו בבקשה.” אבל זה לא הועיל.

“היא בוודאי חולה או משהו.” ניסיתי לשכנע את עצמי.

למחרת חזרתי. להמוברגר של איוו היה טעם של כתף מטוגנת של ילד בדואי. “מה זה החרא הזה?!” צעקתי על המוכרים, מתיז פיסות בשר פיגולים לכל עבר.

ניקיתי במרץ את הלשון עם מפית נייר, חזרתי הביתה צחצחתי שיניים וגרגרתי עם סודה לשתיה, התקלחתי ונפלתי בבכי על רצפת האמבטיה.

איוו בגדה בי. כל מה שנותר לי לשאול הוא, מה זה החרא הזה? אני חושב שאיוו חיכתה עד שהרבה אנשים יאהבו את ההמבורגרים היקרים (ועד לפני כמה שנים, בצדק), ואז החליפה את הבשר בבשר חולדות זול.

ולכן החלטתי: בשבועות הקרובים אבקר בכל מזננת מזון מהיר בעיר, ואחפש את האחת. בסוף המסע אבחר את בחירת לבי החדשה, תהא מי שתהא.

זה יהיה מגניב, בערך כמו Supersize me אבל בלי כל התעמולה ההיפית.

פוסטים דומים: