אני: שלום, דוקטור צוקרשוויין!
דוקטור צוקרשוויין: כן, כן, שלום. בוא, תכנס. ותסגור את הדלת מאחוריך, כל החיידקים נכנסים מהמסדרון.
אני: סליחה.

דוקטור צוקרשווין מקיש במהירות על השולחן באצבעותיו הכבדות.
דוקטור צוקרשווין: נו, אז מה לא בסדר איתך הפעם?
אני: אני חושב שיש לי שפעת.
דוקטור צוקרשווין: אתה חושב שיש לך שפעת או שאתה יודע שיש לך שפעת?
אני: אני לא יודע, אני לא רופא.
דוקטור צוקרשווין: ברור שאתה לא רופא! אחרת בשביל מה באת, להעניק לי ביקור נימוסין? שב. לא, לא שם! שם! על הכסא של הפציינט.
אני: סליחה.
דוקטור צוקרשווין: ולמה בדיוק אתה חושב שיש לך שפעת?
אני: אני לא יודע, כי אני משתעל – גם מהאף – ואתמול הקאתי דם וכמעט התעלפתי באוטובוס, והיה לי 40 מעלות חום הבוקר.
דוקטור צוקרשווין: מי בדיוק אמר לך שיש לך 40 מעלות חום?
אני: המדחום.
דוקטור צוקרשווין: טוב, טוב. תרים חולצה. תנשום עמוק. עמוק.
אני: חררררררררררררררררררררררררררררר.
דוקטור צוקרשוויין: עמוק אמרתי לך! תחליט, יש לך שפעת או שאתה חירש?.

בנקודה הזאת חשבתי להגיד לו שאני בטוח שגם חירשים חוטפים שפעת לפעמים, אבל החלטתי שלא. במקום זה, הייתי עסוק מדי בלהשתעל על הרצפה, אוחז ברגלי הרופא.

דוקטור צוקרשווין: קום, קום, מה יש לך. ותפסיק כבר להשתעל, אתה לא ילד קטן.
אני: א– א– אני לא — אני לא יכו– יכול להפסי– לא יכול להפסיק!
דוקטור צוקרשווין: טוב. קום, שב על הכסא. תנגב, יש לך לכלוך. תעשה “אה!”
אני: אההה.
דוקטור צוקרשווין: תעשה “אה!” אמרתי לך, מה אתה, כבש? תעשה “אהההה!” ארוך.
אני: אהההההההההה–אההא! —כחהה! חררררררררר! כחקהררהההה!
דוקטור צוקרשוויין: תראה מה עשית! כל החולצה שלי מלאה בנזלת שלך.
(דוקטור צוקרשווין מנגב את פניו וכתפיו בדש מעילי)

אני: אתה מתכוון לומר “ליחה”, נכון? נזלת זה מהאף.

דוקטור צוקרשווין: החוצה ! ! !
(דוקטור צוקרשווין מצביע על ידו, המושטת לכל אורכה בזווית של 90 מעלות, על הדלת)
אני: אבל רגע, דוקטור, אני צריך תרופה! לא?
דוקטור צוקרשווין: כדורי נפתלין, לקחת פעמיים ביום אחרי האוכל.

אני לא אוהב רופאים. רופאי משפחה הם סתם פקידים שנוגעים בך. וגם אין בהם שום דבר משפחתי בכלל. הם לא מתייחסים אליך ממש כאל חולה אלא כאל סתם עוד מטלה שיש לסיים בדרך אל ארוחת הצהריים.

פוסטים דומים: