הייתי שמח לכתוב לכם על איזה פאב חדש שנפתח או על איזה בית-קפה שרמת ההיגיינה שלו היתה מביכה אפילו את רשת Wendy’s האמריקאית. הייתי רוצה לפרסם כאן ריאיון עם איזה הומלס תמהוני ממרכז העיר (אגב, כמה כאלה כבר בדרך) או לסקור את מזננת המזון המהיר הבאה, אבל זה לא יקרה הלילה.

הסיבה לכך היא שאני מסטול מהתחת. אני מסטול מהתחת משעה תשע בבוקר ועכשיו משהו כמו 11 בלילה.

קצת שכחתי (על מי אני עובד, לא היה לי זין) ללכת לסופרמרקט ולקנות לעצמי אוכל לשבוע הקרוב או לפחות לסופ”ש, ובסוף נתקעתי בשבת עם מקרר ריק לחלוטין מאוכל.

אתמול בערב אכלתי את שאריות הקורנפלקס האחרונות שלי, ואני יכול להשבע לכם שכמעט התפתיתי לאכול את שני הג’וקים שמצאתי מאחורי המקרר אם רק הנמלים לא היו מגיעות אליהם קודם לכן.

הבוקר קמתי, הורדתי ראש ונעשיתי ממש רעב. הלכתי לאכול אצל אבא שלי. כשחזרתי הביתה הורדתי עוד כמה ראשים, המשכתי לעבוד, ונעשיתי רעב מאוד. נורא רעב.

בצעד מטומטם באופן יוצא-דופן, שכנעתי את עצמי: “אם תוריד עוד ראש או שניים, תהיה כל-כך רעב שזה יעבור לך. זה כמו שכשנוגעים במים רותחים זה קצת מרגיש כאילו נוגעים במים ממש קרים. עכשיו עזוב שטויות, בוא נלך לראות דברים משוגעים ב-YouTube.”

ב-7 בערב בערך תפסתי את עצמי לועס לעצמי את הזרוע. ריר סמיך נזל מפי על החולצה ועל המקלדת, והבטן שלי אמרה:
“אווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווּ.”
החלטתי ללכת לחנות 24 ברחוב עזה.

בדרך לשם, ידעתי בדיוק מה אני רוצה לקנות. אני רוצה לקנות קורנפלקס ואני רוצה לקנות חלב. ידעתי גם שאני מסטול מאוד ולכן חזרתי ואמרתי לעצמי כל הדרך “קורנפלקס וחלב, קורנפלקס וחלב.”

לאט-לאט המילים הלכו ואיבדו משמעות. קורנפלקס וחלב. קונרפלקס וחלב. קוקרפליין וחלם. קורנפלד וחל”ך. קופרמן את חגב.

כשהגעתי לפיצוציה כמעט בכיתי מאושר, ולא ידעתי מה לעשות. כשהגעתי לקופה לא הצלחתי להבין איך קרה שקניתי דברים בשווי 250 שקל בפיצוציה. ואז גם גיליתי ששכחתי את הארנק בבית.

כשסוף-סוף חזרתי כבר הביתה עם כל המצרכים מהמכולת כמו ילד טוב, גיליתי שקניתי את הדברים הכי מוזרים בעולם. קניתי מוצרים שמעולם לא שמעתי עליהם, מחברות שמעולם לא שמעתי עליהן. קניתי גריסים, ונזכרתי שעשיתי את זה רק בגלל שאהבתי איך שהשם שלהם הצטלצל יפה, ככה, “גריסים. גריסססססססים.”

יש לי קוטג’ מחלב צאן. יש לי שקדי מרק מחיטה מלאה. כלמיני דברים מוזרים כאלה.

בכל אופן, באותה נקודה הייתי עדיין מסטול מאוד. זה היה בגלל שכשחזרתי הביתה הורדתי עוד ראש, בשביל הספורט.

התחלתי לראות את הפרק החדש של “אבודים”. תוך-כדי צפיה התחלתי לאכול, כי במקום לסדר את המצרכים במקרר ובארון הבאתי אותם מסיבה שעדיין לא לגמרי ברורה לי איתי לחדר.

אכלתי חצי מהדברים שקניתי ועכשיו הבטן שלי כואבת לאללה והחדר שלי נראה כמו מעון של ויצ”ו לנשים מוכות.

והדבר הכי מסריח (אפילו יותר מהאוכל המוזר שאכלתי) הוא שעכשיו אני לא זוכר כלום מהפרק החדש של “אבודים”.

אגב, אם מישהו במקרה שמע בחודש האחרון על איזה מקום מעניין שנפתח או משהו כזה, ספרו לי כי אחרי חודש וחצי של עבודת סמינר, מילואים, שפעת וחו”ל די איבדתי קשר עם מה שקורה פה.

פוסטים דומים: