עדכון חשוב: ביום ראשון הקרוב (22.02.09) תערך פגישה ראשונה למען תחבורה ציבורית הוגנת בירושלים, שמארגנים אהוד עוזיאל ויוסי סעידוב. כמו שאתם יכולים כבר להבין מהפוסט הזה (שלמטה), התחבורה הציבורית בירושלים די מחורבנת והגיע הזמן שנשנה קצת את הדברים, כי לא נראה לי שחברת אגד מתכוונת לעשות משהו בנוגע לזה. המטרה – להקים תנועה של תושבים שיפעלו כדי לשפר את התחבורה העקומה שלנו. כל אחד מאתנו יכול לעזור. גרפיקאים יכולים לעזור לנו לעצב לוגו וחומרי פרסום, צלמים יכולים להשיג תמונות וסרטונים של תחנות ואוטובוסים מלאים בנוסעים, מתכנתים יכולים לסייע בהקמת אתר אינטרנט (אהמ), אנשי תקשורת יכולים לערוך את אתר האינטרנט ולסייע בפרסום כתבות בעיתונות, עורכי דין יכולים לתת סיוע משפטי, אנשי רווחה יכולים לעזור לנו להגיע לאוכלוסיות החלשות שצריכות את התחבורה יותר מכל אחד אחר, פרסומאים יכולים להציע סלוגן וכן הלאה והלאה.
אז תגיעו. זה יקרה כאמור ביום ראשון הקרוב בשעה 20:00 במרכז תרבות עמים ונוער, רחוב עמק רפאים 12, במושבה הגרמנית.
מאת: א. עכברוב

יכול להיות שהפוסט הזה לא יעניין אף אחד מכם ובאמצע תפסיקו לקרוא ותקללו את עכברתול שהסכים בכלל לפרסם אותו. זה בסדר, אני לא איעלב. בעצם החלטתי לנצל את ההזדמנות שהוא נמצא במילואים כדי לחרבן לו את האתר בפוסטים גרועים במיוחד. לרוע המזל עד שהתחלתי לכתוב משהו הוא חזר.

הפוסט הזה עוסק באוטובוסים, אבל לא מדבר בכלל על מצב התחבורה הנורא בעיר וכל הדברים האלה שכבר קראתם מיליון פעם ואין לכם כוח לשמוע יותר. הוא מספר על מקרה ספציפי שקרה לי באוטובוס בירושלים והחזיר אותי קצת לפחדים ילדותיים שבכלל לא רציתי לחזור אליהם. מקרה שבעקבותיו שקלתי לשנות את שמי מעכברוב ל-”לא יוצלחוב”. סיפור עם מוסר השכל די מפגר. אגב למי שמתעניין מה קרה לאצבע ששברתי במעלית מהפוסט הקודם, אז בינתיים כמעט נשרה לי הציפורן.

כשהייתי קטן הייתי ביש-גד לא יוצלח מאין כמותו. גם כיום אני עדיין סוג של ביש-גד אבל אי אפשר להשוות זאת לביש-גד הלא יוצלח שהייתי כשהייתי קטן. בכל אופן, היו מקרים ספציפיים של חוסר יוצלחות, שלאחר שקרו פעם אחת, הם היו כל כך חמורים שכנראה גרמו לאפקט תודעתי כלשהו שגרם להם לחזור שוב ושוב. אולי הזיכרון הנורא מפדיחה כלשהי שקרתה בצירוף מקרים מחריד, גרם לפחד נורא מכך שהפדיחה תחזור על עצמה, וכך על ידי החרדה בתת מודע גרמה להתנהגות שלי לעשות משהו שגרם לפדיחה לחזור, נדירה ככל שאמורה היתה להיות. כאילו משהו תמיד חייב להשתבש ואין שום דרך להימלט מכך.  משהו מהסוג הזה היה כל מה שקשור בנסיעות באוטובוסים ובהתנסויות המשונות שלי איתם. אני לא זוכר מה היה הדבר השלילי הראשון שקרה לי עם אוטובוס, אבל אני זוכר כמה מהחוויות שכנראה תרמו לפחד הלא רציונלי שלי מהם להתגבש ולהשתקע בתת מודע שלי, ולהיות רלוונטי גם למקרה של השבוע.

אני לא ירושלמי במקור. נולדתי וגדלתי בכפר נידח מאוד שעיירת הרפאים כרמיאל שימשה לו כבירת המחוז. אי לכך, עוד לפני שבכלל ידעתי על דבר כזה שנקרא אגד ואוטובוסים שעולה כסף לנסוע בהם, ידעתי שיש אוטובוסים שעולים עליהם בלי לשלם (כי ההורים שלך משלמים עליהם דרך המסים שלהם, אבל את זה לא ידעתי), והם לוקחים אותך מהתחנה בכפר הישר בדרך חתחתים פתלתלה אל בית הספר האזורי שבו למדו כל הילדים מכל הכפרים בסביבה (כולל כאלו שבמרחק שעה נסיעה). שם למדו מכיתה א’ עד יב’ וזהו, לא היה דבר כזה יסודי, חטיבה, תיכון. היו לנו כמה נהגים, כל פעם מישהו אחר, אבל חוץ מאחד שקראו לו ג’ינו, לכולם קראו צביקה. בחיי! צביקה השמן, צביקה הרזה וכו… מה שהיה משותף לכל הצביקות זה שכולם היו ממש מכוערים. כרסתנים עם ליפות מגעילות או קרחת. אבל מה שהיה משותף גם לג’ינו וגם לכל הצביקות, זה שכולם היו חלאות אדם ממדרגה ראשונה. חלאות המין האנושי. את העובדה הזאת הבנתי רק כשהייתי מבוגר יותר.

מכיוון שהתכונה שלי לאחר לכל דבר לא התחילה מהיום, אלא כבר בהיותי פוחז רך בשנים הייתי מאחר כבד, הייתי יוצא את הבית כל בוקר בדיוק כשהאוטובוס כבר הגיע לתחנה. עכשיו היה עלי לרוץ איזה מאתיים מטר בשיא המהירות של ילד קטן עם ילקוט ענק עמוס ספרים על הגב, כדי להספיק לעלות עליו אחרת הייתי בצרות. לצביקות (אני מקווה שג’ינו יסלח לי אבל לשם הנוחות אקרא לכולם צביקות) היה מנהג משעשע. הם היו מן הסתם רואים אותי במראה הצדדית מגיח מרחוק, וכדי לנסות אולי לחנך אותי, היו לפעמים משתהים כמה שניות, עשר, עשרים, גם לאחר שאחרון הילדים כבר מזמן עלה בבטחה. ורק כשכבר הייתי כמה מטרים מהאוטובוס, כמעט בשארית כוחותיי, נפל הפור והם החלו לנסוע, כאילו במקרה, מותירים אותי מתנשף ועומד חסר אונים בתחנה. עכשיו מה מצחיק פה? אתם בטח חושבים שלמדתי לקח, שהבנתי שעובדים עלי וצוחקים צחוק מרושע. אתם טועים. בשיא התמימות של ילד קטן הייתי בטוח כל פעם מחדש שהנה כמעט כמעט הספקתי להסעה. שאם רק הייתי יוצא כמה שניות קודם מהבית ולא נכנע להפצרות אימי ומתעכב כדי לקחת עוד סוודר מטופש הייתי מגיע. ושממחר זה לא יקרה יותר לעולם. לפעמים בכל זאת הם היו לוקחים אותי בשביל שאמשיך להאמין שזה אפשרי והטריק לא יאבד ממשמעותו.

לאחר כמה שניות של אכזבה מרה הייתי מתחיל לרוץ באפיסת כוחות בכיוון ההפוך, חותך דרך כל מיני גינות ודרכי קיצור שהנהגים המרושעים לא הכירו, הייתי בדרך כלל מגיע לאחת מהתחנות הבאות ועולה על האוטובוס או שפשוט מנסה לתפוס טרמפים. מעולם לא עלה על דעתי ללכת מראש לתחנה הבאה. ניחא.

אני מניח שבגלל זה אני בדרך כלל נמנע גם היום מלרוץ לתחנה גם כשאני רואה שקו 4 עומד לעזוב אותה ואני בסך הכל עשרים מטר ממנו. עניין של כבוד. משהו בנואשות הזאת של להתדפק על הדלת הקדמית עם מבט מעורר רחמים בעיניים ולקוות לחסדיו של איזה אפס מאופס, מחזיר אותי לתחושת ההשפלה מאז. כמובן חוץ מפעמים שבהם אני מאחר לראיון עבודה או משהו ואז כל העקרונות שלי שווים לתחת, אבל אין לי הרבה ראיונות כאלה, אז אני פשוט הולך לי לאיטי ואז מחכה עוד חצי שעה כמו מטומטם לקו הבא. ככה אני מאחר לרוב המוחלט של העיסוקים שלי.

כשקצת גדלתי וביקרתי בכרך הגדול (חיפה), קרו לי המון מקרים מצערים באוטובוסים שלא אפרט כאן באריכות. הייתי עולה לאוטובוס ושוכח לשלם (שהרי הייתי רגיל לזה מהכפר) ואגב כך זוכה למנה הגונה של צעקות מהנהג ועושי דברו – זקנים חמורי סבר ומעוררי יראה. הייתי מתבלבל בין קווים, או סתם מפליג בדמיוני ושוכח לרדת בתחנה שלי, מפליג לשכונות מצוקה רחוקות. גם אם הייתי מספיק לקום ולפלס דרכי אל הדלת, הנהג כבר סגר או בכלל לא היה פותח לי ולא שועה לקריאותיי כך שתמיד ירדתי בתחנה הבאה, מרחק קילומטר או שניים. או שהייתי נופל על חמישה אנשים כשהנהג נותן ברקס, ובעיקר, שוכח כמות עצומה של חפצים שונים, כגון: בגדים, תיקים, שקיות, שקים, סלים וכולי.
עד היום אני מציץ אחורה וסורק את מקום מושבי לפני שאני יורד גם אם לא הבאתי כלום. שאר הנוסעים חושבים שאני אזרח בעל מודעות גבוהה לחפצים חשודים.
אך לאורך כל חיי, הפחד הגדול שלי היה שיסגרו עלי את הדלת. זה קרה לי פעם אחת בבית הספר ומאז זה מבעית אותי ללא כל פרופורציות. לכן, מה הפלא שכאשר התחלתי לנסוע בקווי אגד בירושלים, שהאוטובוסים שלה הם הכי צפופים בארץ, אולי בעולם, ואני  נדחק תמיד ליד הדלת האחורית, אני אחוז בעתה לאורך כל הנסיעה. אז בקיצור, חוויתי כבר את כל התקלות האפשריות, או ככה חשבתי עד עתה. לרצף האירועים המזוויעים שהתרחשו בנסיעתי בקו 30 השבוע, לא ציפיתי, וההפתעה היא דבר אכזרי מאין כמוהו.

כבר מעט אחרי שעליתי הקו היה מפוצץ לחלוטין בסטודנטים עייפים ואני לא חושב שאפשר היה להכניס לשם זבוב פירות. זה היה הרגע בו החליט הנהג הגאון לערוך ניסוי סוציולוגי מרתק ולעצור בתחנת איסוף גדודית של חרדים קשיי יום. הדלת האחורית נפתחה, וממנה עלו שתי בחורות שהיו צעירות ממני בכמה שנים טובות, והעלו איתן שתי עגלות עצומות של תינוקות, כמו שלעתים קרובות קורה, ודרסו אותי שלא לומר רמסו ברגל גסה. נדחקתי כעת מהפינה הקבועה שלי אשר ליד הדלת אל מקום אחר – צמוד לדלת.  כאשר אחת מן העגלות היתה כפולה כלומר הכילה שני עוללים ותפסה פי שניים יותר שטח. לא היה לי זמן לחשוב, אבל הדבר כבר נעשה. כעת היה עלי בכל תחנה לרדת, לחכות שכולם ירדו ואז לקפוץ שוב פנימה לפני שהנהג ישאיר אותי בחוץ וייסע בלעדיי, מה שכמובן כבר קרה לי פעם. אך אני בקור רוח ונחישות, למוד סבל וניסיון, לא איבדתי את עשתונותיי. שיחקתי את תפקיד הביש-גד כמו שנגזר עלי ושתיתי את כוס התרעלה עד תומה. לא הנדתי עפעף גם כאשר הנהג הטיפש, שכנראה לא הבין שעליו להסתכל מדי פעם במראה, צעק עלי והאשים “לא לעלות מאחורה!”. אפילו עזרתי להן להוריד את העגלות המזורגגות שלהן כמו איזה ג’נטלמן מדופלם כשהיה צריך.

תחנה אחת לאחר מכן, צריך היה עבדכם הנאמן לרדת.

דא עקא, אחת מרגליי, אינני זוכר איזו מהן מחמת הבלבול הרב שהייתי שרוי בו אותה עת, נשתרבבה אל האזור שבין הפח, והספסל הראשון שמלפני הדלת, למי שמכיר.

כאשר נפתחה סופסוף הדלת לחופש, היא נפתחה בתנועה סיבובית אופיינית ואחת מצלעותיה נעצרה כך שהיא מחצה את רגלי המסכנה לבלי יכולת להשתחרר. הייתי לכוד. לרגע אחד איום שנמשך כנצח, לא יכולתי להשתחרר. יתרה מזאת, הייתי שרוי גם במעין פרדוכס, מלכוד 22: הנוסעים כבר ירדו והנהג עמד לסגור את הדלת. מחד גיסא, כל עוד הדלת פתוחה, אינני יכול לרדת, ומאידך בשביל להשתחרר היה צורך שתיסגר, ואז כבר יהיה מאוחר מדי לרדת… מחזה אבסורד. אם חשבתם שיש שכר על עזרתי לזולת, טעות בידכם. אף אחד מן הנוסעים לא פצה פה, ולא זעק בשבילי לנהג. שקט רועם השתרר. למרבה המזל, הצלחתי ברגע האחרון לחלץ את כף רגלי מתוך הנעל המעוכה. בשלב זה יכולתי לרדת, אבל לא התכוונתי להפקיר את נעלי שעלתה לי ביוקר רב ולכן ברוב תושייה משכתיה בכוח ממקומה תוך שאני חוסם בגופי בגבורה את מלתעות הדלת מלהיסגר עלי בעודי חי, ורק אחר כך קפצתי אל הרחוב ככלב אשפתות חבוט.

עמדתי בדד ברחוב החשוך בוש ונכלם כשלרגלי האחת רק גרב מרופטת ובידי אני אוחז נעל קרועה. מלא עלבון וזעם, יכולתי רק לדמיין את מבטי הבוז שעלו על פניהם של חבריי לנסיעה, שכן הקפדתי משך כל התקרית להימנע מיצירת קשר עין וכבשתי פניי ברצפה. העשן השחור המיתמר מאחורי האוטובוס מילא את נחירי וחשתי מובס ומושפל.
תם ונשלם. מקווה שהפקתם לקח כלשהו מניסיוני המר (עליכם לבעוט את העגלות ובעליהן החוצה, על תכולתן).

שלכם,
א. עכברוב

פוסטים דומים: