פוסט אורח
מאת א. עכברוב

מעשה שהיה כך היה: הרעיון שלנו (א. עכברובנה ואנוכי) היה ללכת ביום שישי למעין יריד מעצבים צעירים בקצה, או הקצה, או איך שלא אמורים לכתוב את זה, שזה אגב מקום די טוב, שאני אוהב אותו בעיקר בגלל ה”פינת עישון” שיש ליד הכניסה שזה לפי דעתי בעצם חדר מזמוזים קטן ונחבא. אגב יש שם מן אופני כושר מיוחדים, שמיועדים ככל הנראה לבחורות שיכורות שלא הצליחו לצוד להן מישהו לקחת איתן הביתה. כל מה שהן צריכות הוא לשבת ולדווש ומהכיסא מגיח איבר מלאכותי בערך במיקום הנכון. לקח לי זמן להבין מה מועך לי את שק הערמונים היקר שלי כל פעם שאני מנסה לסובב את הפדלים. בכל אופן, תכננו להציץ שם על מה שהאמנים מציעים כמרכולתם, ואחר כך ללכת לשוק לקנות ירקות ולאכול באחד מהמקומות השוקיים והכל-כך טובים האלו שיש שם. אבל למרות שהתכוננו לכך מבעוד מועד, והבאנו מטריות אפילו, מה שאני לא נוהג לעשות לעולם, לא ציפינו שמזג האוויר יכריע אותנו. תוך עשרים שניות מרגע רדתנו מהאוטובוס נהרסו לחלוטין מטריותינו שקנינו בעשרה שקלים האחת. הרוח איימה להעיפנו לקיבינימט (או לכל הרוחות אולי) ולכן לאחר שמיצינו (די מהר) את היריד בקצה החלטנו שנישאר קרוב ונזכרנו שכבר הרבה זמן רצינו ללכת למסעדה הגרוזינית ולא יצא לנו.
אגב, שלא ייעלבו לי פה כל הבצלאלניקים, היו שם דברים באמת מאוד יפים, אבל אני לא עונד תכשיטים, מקוריים ומעוצבים יפה ככל שיהיו.
שבוע לפני כן דווקא הלכנו לקנגורו בכוונה תחילה, גם אז היה גשום וסוער, אבל הם סגרו מוקדם משהיה כתוב באינטרנט. שאלנו מה פשר העניין ונאמר לנו על ידי הטבח שמוצאו לא גרוזיני בכלל “אתה יודע…היום היתה עבודה… וגם.. יש מזג אוויר…”.  באמת היה מזג אוויר.
המסעדה ממוקמת בסמטה בנחלת שבעה. העיצוב חמים ונעים, קירות אבן וקישוטים עממיים (חרבות גרוזיניות תלויות, צלחות נחושת וכו).

אתם בטח שואלים את עצמכם מה מקור השם, ואיך קנגרו קשור לגרוזיה. ובכן מסתבר כי סולטנוב אז’דרגאי חמאלק השליט הבלתי מעורער של גרוזיה בשנות ה20 אהב מאוד לאכול בשר קנגרו משובח – יום אחד הגיע משלחת של גיאולוגים אוסטרלים לגרוזיה והביאו עמם קנגרו לחצר כמחווה של רצון טוב. השף יאנוק המשופם הכין מבשר הקנגורו הרך מעדן בשר קצוץ עם אגוזים וכוסברה. סולטנוב אהב זאת עד כדי כך, שסוחרים פרסים הביאו לו במיוחד עדר קנגרואים מאוסטרליה על מנת שיוכלו לגדל אותם בדיר המלכותי. לרוע המזל האקלים בגרוזיה לא התאים לבע”חים המסכנים והם מתו כולם כעבור זמן קצר. אז ציווה סולטנוב בזעמו לקצוץ את בהונותיהם של כל אנשי החצר, מה שנודע כ”ליל הבהונות הארוכים”.

לאחר עיון זריז בתפריט, חשבנו להזמין את העסקיות, כי זה נראה הכי משתלם וגם מכסה בערך את עיקר הדברים, אבל אי אפשר היה להזמין עסקיות בעת שבה הגענו, אז הזמנו קצת דברים על פי יכולתנו הכספית והבטנית (אפשר להתפוצץ שם משובע עוד לפני שהגעת למנה עיקרית). אינני רוצה ליצור את הרושם שהמקום הוא מן היקרים ביותר, לא כך הדבר, אך יש לציין שהמחירים גם אינם מאפשרים לסטודנטים כמונו להגיע לשם לעתים מזומנות מדי. לכן אני מציע ללכת לשם כאשר רוצים משהו מיוחד ולא כל אימת שרוצים איזו ארוחת צהריים טובה בעיר, בשביל זה יש מקומות טובים אחרים, כמו רחמו.

מתאים בהחלט לארוחה על רקע רומנטי או לאומני. אהבתי את העובדה שבתפריט יש מפה של גרוזיה (אני חולה על מפות). חוץ מזה כתובים שם מלא דברים אקזוטיים כמו-
” йцукъхэ жюздбщль шотирг неотир гнаеп ячсмифры пыфвазаБ”

אז מה אכלנו:

1.    חצ’פורי. זהו מאפה בצק ממש גדול (ראו תמונה),לא סתם בצק אלא ממש טעים ואפשר לבחור בצק עלים או שמרים, ממולא בערבוביית גבינות כלשהן ועל ראשו ביצת עין (שבמקרה הספציפי שלנו היתה קצת פחות מדי מוכנה אבל לא נורא). יש לו קצת צורה של פות ענק. מערבבים את הביצה בגבינה ואוכלים, טעים בטירוף ויכול להשביע שבעה עכברתולים מזי רעב כמו כלום.

2.    סלט שעועית אדומה. לא זוכר איך קוראים לזה. זה בעצם סוג של פירה, או מחית אם תרצו, של שעועית (עם אגוזים טחונים כמובן, כמו כל דבר במטבח הגרוזיני). מעליו גרגרי רימון שהונחו לנוי. זה גם מאוד טעים ושונה מטעם של דברים עם שעועית כמו שאנחנו מכירים.

3.    ממרח חצילים עם אגוזים טחונים. גם סוג של פירה. גם כן עם גרגרי רימון. זה היה הדבר הכי טעים שם. אני יודע שזה נשמע כאילו מה כבר יכול להיות זה בסך הכל עוד חצילים אבל זה לא ככה. מה שמאפיין את כל המאכלים שם זה שהם עשויים בצורות אחרות ממה שאנחנו רגילים. בקיצור זה היה ממש ערב לחניכיים. אם אתם הולכים לשם ומזמינים רק דבר אחד, תזמינו את זה (יש עוד סוג חצילים קצת שונה, לא טעמתי אותו). הערה לסעיפים 2 ו3, “הסלטים” די ממלאים בפני עצמם, הם סוג של תבשילים אפילו, אז קחו את זה בחשבון כשאתם מזמינים.

4.    מרק חרצ’ו – זה מרק כבש עם אורז. הטעם נהדר, באמת. רק שהרבה כבש לא היה שם, ובאופן כללי לא היה סמיך כל כך.

כדי להוריד את הכל הזמנו גם יין גרוזיני אדום שהיה ממש סבבה.

לסיכום, האוכל שם טעים להפליא, ואני רק מצטער שלא התאפשר לי לטעום מעוד הרבה דברים שיש שם. אין ברירה אלא לחזור שוב. דבר מוזר: חייבו אותנו בחשבון על השירות. מה זה אמור להביע? אנחנו לא עד כדי כך מפגרים שלא יודעים לחשב 10% בעצמנו.
אגב הכול שם מלא כוסברה.

שלכם בהכנעה,
א. עכברוב

פוסטים דומים:

  • אין פוסטים דומים. זה כנראה פוסט דפוק מדי.