הרבה זמן לא פרסמתי כאן פוסט. מה שיותר גרוע מזה, הרבה זמן לא פירסמתי כאן פוסט ראוי.

התעסקתי הרבה יותר מדי בלכתוב דברים חיוביים, פוסטים נחמדים כאלה על מקומות נחמדים, ועל כלבים וחתולים לאמץ, זיינתי לכם את השכל על דברים שעוברים עלי מזה שמצאתי עבודה חדשה ושיניתי את הרגלי האכילה שלי עד לזה שנתקעה לי פטרוזיליה בשיניים. האתר הזה מדרדר מיום ליום בקצב מחריד, ישר אל תהום הנשייה. 

עוד מעט והוא לא יהיה ראוי לקריאה בכלל, או למעשה, הוא כבר די לא ראוי לקריאה אם תשפטו אותו לפי הפוסטים של החודש האחרון בערך. 

הבנתי למה זה קרה. איבדתי את היכולת השיפוטית שלי. כל החיים ניסו לתכנת אותי להיות נחמד תמיד לאנשים ולהרגיש רגש של חמלה ואכפתיות כלפי בני-אדם, ולפי חודש הם סיימו לכתוב את התוכנה ומישהו לחץ “אנטר”. 

כלמיני רגשות זרים ומשונים לי, רגשות דאגה, הכרה בזולת, חיבה לאנשים שאינני מכיר, אפילו בלי הבדלי דת, צבע, גז ומין, הכרה באחר ובשונה ובנחות, חמלה כלפי בני-אדם מסכנים ועקומים שמישהו דרך עליהם כשהם היו תינוקות, הזדהות כנה ואמיתית עם צערם של אנשים, אפילו עם אלו שזרים לי, אתם מבינים – כל הרגשות המיותרים האלה צפו ועלו בי כמו ביוב שעלה ונשפך במורד הכביש. 

אני לא רגיל לדברים כאלה, זה פשוט לא אני. ופתאום הרגשות הזרים והדוחים האלה צפים בי? מאיפה החרא הזה בא לי פתאום לעזאזל?

וזה בא לידי ביטוי בפוסטים שלי. לפתע אכפת לי מה אנשים חושבים על מה שאני כותב. לפתע אני מבין שאנשים שמכירים אותי אישית ויודעים מי עומד מאחורי האתר הזה (יש יותר מדי מהם) עלולים להפגע או להתאכזב ממני, מהעכברתול המשודרג, הנחמד, הרגיש, הדביל.

יש כבר באמת יותר מדי אנשים שמכירים אותי, יודעים מי מאחורי האתר הזה – חברים שלא ידעו לסתום את הפה כשצריך, קוראים וקוראות שהתעקשו לדעת מי אני (ומה שגרוע מזה, כמה פעמים זה אפילו בא ממני. כמה עלוב), לפעמים זה בכלל אנשים שלא פגשתי ולא מכירים את האתר הזה בכלל (“שמעתי שיש לך בלוג על ירושלים”). כל האנשים האלה.

לאף אחד לא צריך להיות אכפת מי אני – ואם יש עוד ביניכם כמה כאלה, בבקשה תמצאו לכם משהו יותר טוב לעשות בחיים. תמצאו לכם שאלות יותר מעניינות לשאול, למשל “מדוע השמיים כחולים?”, ולא “מי כותב את underground02?”.

בכל אופן, האשמה כולה שלי. לא הייתי צריך לספר לאף אחד מלכתחילה שאני כותב את האתר הזה. אתם מבינים, כל בנאדם שיודע הוא קשקש אחד פחות בשיריון שלי. עוד כמה חוטים חסרים במסיכה שלי. בשביל מה אני צריך את זה בכלל? 

מה טוב זה עושה לי שעוד מישהו יודע שאני זה שכותב את האתר הזה (למעט הפוסטים האורחים)? בשביל מה בדיוק אני צריך את הקרדיט המפוקפק הזה? מה זה נותן לי בחיים?

רק רע. חברים, כולנו מסתתרים מאחורי מסיכות. כולנו מסתירים משהו מסריח, בין אם זה ארוע אפל בעבר שלנו, תפיסת עולם מעוותת וחשוכה או הרגל מטונף שיש לנו.

אלו שחושפים את הסודות שלהם בגלוי הם או טמבלים גמורים, או אנשים אמיצים אבל בדרך-כלל די טמבלים, או סתם חולי נפש.

רובנו מעדיפים…. להצניע את הסודות המכוערים שלנו, לפחות מרוב האנשים שאנחנו מכירים. למשל, אני לא אלך ואספר לבוס שלי או לאמא שלי שאני עושה סמים, אבל יש לי חברים שיודעים את זה. ויש לי סודות שאף אחד לעולם לא יגלה, ויש לי סודות שאני יכול, ולמעשה אולי גם צריך, לחשוף מאחורי תחפושת. אתם מבינים, תחפושת העכברתול היא בסך-הכל מסכה שאני משתמש בה כדי שאוכל לתקוף אנשים, דברים ורעיונות בלי שידעו מי אני. אין בכך שום דבר פחדני או שפל, כולם עושים את זה מאז ומעולם וזו אחת התכונות הכי אנושיות שקיימות – כלומר, לעשות משהו שנחשב רע מבלי שיתפסו אותך. 

ועכשיו, כשבהחלט יותר מדי אנשים יודעים מי אני, זה קורע לי את המסיכה. זה מוציא לי את האוויר מהבלון. 

זה לא האשם העיקרי בכך שהאתר הזה התחרבן לקיבינימט לאחרונה כאן, אבל זה בהחלט אחד מגורמי המפתח. 

בכל אופן, הנקודה היא שכבר מזמן לא כתבתי כאן פוסט כמו שאני אוהב להתבטא, בלי לפחד לא להיות אגרסיבי מדי או מוזר כי מישהו יתאכזב או יתעצבן או יבהל. ריסנתי את עצמי, אילפתי את עצמי להיות פודל מחורבן, פודל מעאפן שלא עושה כלום חוץ מקקה ולפזר תלב”צים על כל השטיח. שיתפתי אתכם בכלמיני שטויות, למען השם.

אנ חושב שכל זה התחיל עוד מזמן מזמן, כשעוד כתבתי בעיתון, כשחינכו אותי שאי-אפשר לדרוס במילים אנשים כי הם יפגעו, ש”אם אין לך משהו חיובי להגיד אז עדיף שלא תגיד כלום”. זה המשפט הכי מטומטם, הכי מפגר והכי מיותר שמישהו אי-פעם אמר באיזושהי סיטואציה. מה קיבינימט קרה, כולנו הפכנו לעולם של כוסיות? של מטרוסקסואלים רגישים מחורבנים? 

אם אנחנו מתעקשים לקחת כל ביקורת ללב ולבכות על כל מילה שלילית, אנחנו לא נגיע לשום מקום! האנושות המחורבנת שלנו, שגם ככה לא התקדמה לשום מקום ממשי כבר יותר מדי זמן (סתם לדוגמה, המערכת השלטונית שכולנו כל-כך אוהבים לאהוב, הדמוקרטיה זצ”ל, עדיין תקועה בימי יוון העתיקה ולא התקדמה משם מילימטר וחצי), תשאר תקועה בבוץ שהיא שקועה בו עכשיו.

כל השטויות האלה של “לקבל את השונה והאחר”, של סובלנות, של “אל תרביץ לי אני לא ארביץ לך”, של “בואו נדבר”, של “סליחה-זו-אשמתי”, של להיות כל-כך נחמדים לאנשים כי אחרת הם יפגעו ויהיו עצובים, צריכים להיגמר כאן ועכשיו. 

נמאס לי, באמת שנמאס לי, נשבר לי הזין מהמגיפה הקשה הזאת ששוטפת את העולם לאחרונה. האם הפכנו לעולם של נקניקים???

אני מסתכל על עצמי עכשיו, ואני נגעל מעצמי. אני נגעל מהדרך שבה כתבתי כאן בזמן האחרון, אני נגעל מהדרך שבה אני מתייחס לאנושות. 

יש שתי עובדות שאני בוחר להאמין בהן:

האחת, היא שבכל אדם יש משהו מיוחד, משהו שהוא יכול לתת לך, לא משנה כמה מגעיל ונורא הוא.

השניה, היא ש-80% מהאוכלוסיה בעולם מורכבת מחרא של אנשים. אני קורא להם “זבל”. אלה אנשים מיותרים לחלוטין שאם יום אחד יחטפו את כולם חייזרים לא אתגעגע אליהם לשניה עד אחרון ימי. יש עוד 10% אנשים שאת נוכחותם ניתן לסבול לפעמים, ועוד 10%, אולי פחות, של אנשים שאשכרה מגיע להם לחיות על כדור הארץ. 

ולאחרונה, במקום לכתוב ל-10 האחוזים האחרונים, הפוסטיים כאן נראים כאילו הם מיועדים ל-80 האחוזים המיותרים. אני מתבייש בעצמי, ואני מתבייש באלו מכם ששייכים ל-10 האחוזים שאותם הזנחתי כדי להיות זונה.

אז חברים, הכל ישתנה מעכשיו. מהיום, או יותר נכון – מהפוסט הבא, הפוסטים כאן ישאו אופי אחר לחלוטין. אלו מכם שיפגעו מתבקשים לעזוב את האתר הזה ולא לשוב שנית, ולא לכתוב לי תגובות כועסות כמו שעשיתם פה כל-כך הרבה פעמים בעבר. אני חוזר אל חוקי הבית הישנים שלי, שהתפרסמו כאן מתישהו בשנה החולפת, להלן (אוי, כמה מרגש לגלות שהעקרונות שלי לא השתנו בכלל):

1. החוק הראשון של אנדרגראונד 02 הוא, שלא מדברים על אנדרגראונד 02.

2. החוק השני של אנדרגראונד 02 הוא, שלא מדברים על אנדרגראונד 02. אני לא צוחק, אני מתכוון לזה ברצינות. גם ככה יש לי כבר מספיק קוראים, אני לא צריך עוד. כל בנאדם שאתם מספרים לו על אנדרגראונד 02, יכול לספר לעוד כמה אנשים על אנדרגראונד 02, ויש סיכוי טוב שאחד מהם טיפש.

 3. אם אתם כותבים תגובות, תשתדלו לא לכתוב דברים טיפשיים במיוחד.

 4. לא מדברים על פוליטיקה של ימין/שמאל. לא מזכירים את זה אפילו. אם מישהו עושה את זה, אני זורק אותו לקיבינימט מהאתר שלי (באמת, למדתי איך עושים את זה).

5. מותר לקלל, כמה שרוצים.

6. אין כניסה לילדים. ילדים הם טיפשים, לא יצרניים, ולא יעילים לכלום. והילדים החכמים, אותם בכלל צריך לזרוק מכל המדרגות כי הם הכי מעצבנים.

7. לא טוב לכם? יש ימבה אתרים מעולים אחרים באינטרנט.

 

אני לא אסבול את נוכחותם של אנשים טיפשים. לאנשים טיפשים אסור בתכלית האיסור לכתוב תגובות כאן. אנשים טיפשים הפכו את האתר הזה למה שהוא לאחרונה, בלוג יבבני של נערת טיפשעשרה חייכנית שמתנדבת ב-ויצ”ו ומחלקת סוכריות לילדים במחלקת הילדים של שערי צדק בזמנה הפנוי.

כמו שאמרתי, אני נגעל מהדרך שבה כתבתי כאן לאחרונה, והדברים הולכים להשתנות. עשו לי טובה ואל תתלוננו על זה בתגובות כי אין לי כוח לזה.

אגב, כן, אני יודע – אני שוב מטיל את האשמה על הקוראים שלי. זה הרבה יותר קל ככה.

פוסטים דומים: