אני לא יודע למה קראתי לאתר הזה “אנדרגראונד02″. זה לא משהו שאני מצליח לזכור כרגע.

אני חושב שלפני שנה וחצי, כשהתחלתי לכתוב את האתר הזה, דמיינתי לעצמי שזה יהיה אתר על דברים מיוחדים לעשות בירושלים, מקומות מיוחדים בירושלים, דברים מדליקים לעשות, שלא כולם מכירים.

זה היה הסלוגן המקורי, “דברים שאפשר לעשות בירושלים שלא כולם מכירים”.

נכשלתי לחלוטין במשימה הזאת. כתבתי כאן על מעט מאוד מקומות מכל המקומות המעניינים שיש בירושלים, כתבתי רק על מקומות שרוב האנשים שחיים בעיר הזאת יותר מחודשיים מכירים לא רע.

כתבתי כאן יותר מדי על פאבים ומסיבות, שני דברים שלחלוטין לא מעניינים אותי.

כל הביקורות המעייפות האלה על מסעדות, על סושיות, על מסיבות ב’תקליט’ ועל בארים, כל הדברים האלה די משעממים אותי בסופו של דבר ולמען האמת פספסתי לחלוטין את המטרה של האתר הזה, כפי שהגדרתי לעצמי אותה מלכתחילה.

רציתי לכתוב על מקומות מיוחדים בירושלים ועל דברים מיוחדים לעשות בירושלים. במשך כל השנה וחצי בערך שהאתר הזה קיים, לא עשיתי את זה אפילו פעם אחת.

שנה וחצי האתר הזה הוא חלק מהחיים שלי. התחלתי לצאת הרבה יותר, ללכת לבלות יותר, להכיר מקומות. בכל פעם שאני יוצא לפאב, מסעדה או חנות סביח אני חושב לעצמי “מעניין אם אצליח להוציא מזה פוסט”, ולפעמים אני מרגיש שאני יוצא רק כדי אשכרה לשבת ולכתוב פוסט על מקום מסויים.

העניין הזה של ‘חיי לילה’, מושג שרחוק ממני והלאה שנות אור, תפס פיקוד (באשמתי, כנראה) על האתר הזה והנהיג אותו לכיוונים שעכשיו אני רואה כלא רצויים.

אני לא איש של חיי לילה. אני לא נהנה לצאת לפאבים, אני לא נהנה ללכת למסעדות, אני לא נהנה באמת מלשבת בבתי-קפה – לא כל-כך הרבה ולא בתדירות כזו, בכל אופן.

כשהייתי חושב על “אנדרגראונד02″ המילים הראשונות שעולות לי בראש הן “דברים שאפשר לעשות בירושלים” אבל משמעותן של המילים האלה עבורי היא תמיד “פאבים/בתי-קפה/מסיבות”. המשמעות האמיתית שהיתה למילים האלה לפני שהתחלתי את האתר הזה התפנצ’רה עוד לפני שהספקתי לממש אותה.

 

אני לא אוהב את העולם הזה של “חיי לילה”. בשבילי, בילוי לילי הוא לטייל בשכונה בדרך חזרה מביקור אצל חברים. ללכת לעוד פאב, לשתות עוד חצי גולדסטאר או שניים, לגרור את עצמי הביתה עייף ושפוך – זה לא בילוי באמת, זו סתם מטלה חברתית.

זו מטלה חברתית, כדי לא להראות מוזר מדי או מנוכר לחברים שלי. זו תחזוקה, זו הדרך הפשוטה שלי לא לאבד חברים. אני הולך לפאבים ולמסיבות כי אנשים מצפים ממני שאעשה את זה, כי אחרת אהיה הדאונר הזה שאף-פעם לא בא כשמזמינים אותו.

זה מסריח כל-כך.

אני לא אוהב מסיבות, אני לא אוהב ללכת למקומות שמריחים כמו בתי-שחי, לשפוך לתוכי עראק או אבסינת’ רק כדי לאלץ את עצמי לרקוד למוזיקה שאני לא באמת אוהב כל-כך, ולבלות את שארית הלילה בלשכנע את עצמי שאני באמת נהנה מזה. אני לא אוהב את הדרך שבה אנחנו מגיעים למקומות כאלה בתקווה לחיבור אנושי, אבל אנחנו מקיפים את עצמנו בכל-כך הרבה אלכוהול ועשן סיגריות ומוזיקה רועשת כל-כך שאנחנו לא יכולים לשמוע את עצמנו, ויוצאים משם בתחושה של ריקנות מוחלטת ועייפות.

או שאולי זה רק אני, אני לא באמת יודע.

הבור הזה שחפרתי לעצמי לאחרונה נהיה כל-כך אמיתי, שחלקכם פונים אלי באימייל ושואלים על מקומות לבלות בהם בירושלים. לאיזה פאב ללכת? איפה המסיבה השווה הבאה?

כל זה כל-כך לא מעניין אותי. כל יום אני מקבל קומוניקטים מיחצ”נים ויחצ”ניות על ארועי השקה, על הופעות של אמנים שלא אכפת לי מהם, על די.ג’יי גרמני שמגיע לירושלים, וכל הדברים האלה כל-כך לא מעניינים אותי.

אני לא סובל ללכת למקומות כמו הסירה, התקליט, אוגנדה, המקומות של המאגניבים האלה, שם תמיד מרגיש לי שכולם שם חברים של כולם חוץ ממני.

אני לא נמשך לבחורות הבלויות האלה, שפניהן מחוטטות מרוב עשן סיגריות וקולן צרוד כמו של סדרן בתחנת מוניות, שמבלות את עיקר זמנן בחוץ בלילות. 

אני שונא את העולם המבחיל והלחלוחי הזה של ‘חיי הלילה’, העולם הדוחה הזה שבו בעלי העסקים והיחצ”נים מלקקים לך ולכתבי הלילה, משחקים עצמם החברים הכי טובים שלך. אני לא סובל את בעלי הפאבים הצבועים האלה שמחייכים אליך ומרימים איתך חצי כוס גולדסטאר, “לחיים!” בחיוך מעושה, כשאין לשניכם מושג איך קוראים זה לזה וגם לא מעניין אתכם בכלל, אבל הם עושים את זה כדי שתרגיש יותר בבית.

אני לא סובל ללכת בקבוצות לפאבים, אני לא סובל לשבת שם בשולחן כשכמה אנשים מזיינים את השכל כל היום, ואתה תקוע ליד מישהו שמזיין לך את השכל עד שאתה כבר באמת רוצה להחטיף לו אגרוף בין השיניים, וכל מה שאתה רוצה הוא שכולם יסיימו את הבירה המחורבנת שלהם כדי שתוכל כבר לעוף הביתה.

אני שונא ללכת עם חבר לפאב ולהתבאס על זה שאי-אפשר לדבר או אפילו לשמוע זה-את-זה בגלל שהמוזיקה הדפוקה רועשת כל-כך.

אני לא נהנה מלשתות בירה, כי אני צריך 4 מהן כדי להתחיל להשתכר ואז כבר 2 בלילה ואני גם ככה עייף. זה לא טעים לי, וגם ככה הייתי מעדיף להתמסטל עכשיו על הגג שלי ולזרוק דברים על אנשים שעוברים למטה ברחוב.

אני שונא שאנשים שולחים לי אימיילים ושואלים אותי “לאן כדאי ללכת?” ומתייחסים אלי כאל מישהו שמכיר את עולם חיי הלילה כאן היטב, כי לא, אני לא מכיר אותו בכלל. הוא גם ממש לא מעניין אותי ואני חושב שכל התחום הזה מוערך הרבה יותר ממה שהוא צריך להיות.

אני מרחם על האנשים שחיי הלילה משחקים תפקיד חשוב בחיים האמיתיים שלהם. אני מרחם על אנשים שכל מה שהם עושים כל לילה, חוץ מללכת לישון ב-4 לפנות בוקר ולהזדיין מפעם לפעם, זה לצאת לפאב או מסיבה.

אני חושב שהעולם שלהם צר ומשעמם ומקווה שימצאו להם דברים טובים יותר לעשות בחיים.

אני חושב שאנשים כאלה מפחדים להיות לבד. הם לא מסוגלים להתמודד עם עצם המחשבה שאין להם עם מי לדבר, והם מבלים כל רגע שרק אפשר בפאב או בבית-קפה. אני, למשל, סוציופת, ואינני נהנה באמת מחברתם של רוב האנשים שאני מכיר. אני לא מפחד להיות לבד, אני מעריך ואוהב את הזמן שאני מרשה לי לבלות עם עצמי. ואלו מהחברים שלי שאני כן נהנה מחברתם, אני לא בהכרח צריך לפגוש אותם דווקא באיזה פאב בשביל זה.

למה אנחנו לא יכולים לפגוש את החברים שלנו ולבלות איתם על המדרגות ברחוב, כמו שהיינו עושים כשהיינו קטנים?

האנשים האלה, שתלויים באחרים כל הזמן ולא מסוגלים להיות רגע אחד לבדם, מגעילים אותי.

אני לא רוצה לכתוב יותר על המקומות ההם. הם לא מעניינים אותי יותר. אני רוצה לכתוב על הדברים הבאמת מיוחדים שאפשר לעשות בירושלים, על הדברים הבאמת מיוחדים שהייתי רוצה לעשות בירושלים, ואני אף-פעם לא מפנה לי זמן להם כי אני מבזבז אותם יותר מדי על בילויים שאנשים מצפים ממני לבלות איתם.

אני רוצה יותר לטייל בעיר. אני רוצה לעקוב אחרי הומלסים ולראות לאן הם הולכים. אני רוצה לפנצ’ר אוטובוסים בחניון של אגד. אני רוצה לצאת לטייל יותר ביער ירושלים. אני רוצה להכיר את העיר העתיקה טוב יותר, אני רוצה לשחק פריסבי בגן סאקר, אני רוצה לבקר בתחנה המרכזית של העורבים (אולי באחד הפוסטים הבאים אכתוב עליה), אני רוצה ללכת יותר לסינמטק ולנצל את המנוי שלי, אני רוצה יותר לבקר חברים שלי ובאמת לדבר איתם, להכיר אותם באמת ולעומק, במקום לפגוש אותם בפאבים ולשבת שם ולשתוק כי המוזיקה רועשת מדי ולחכות שהזמן יעבור ולנסות גם להראות מגניב כמו כולם סביבי.

אני רוצה לצאת להרפתקה, לא לפאב מטופש.

אני רוצה להכיר את הדברים המיוחדים והמעניינים באמת בעיר הזאת, ויש בה מיליארד דברים ואני לא מכיר כמעט אף אחד מהם כי הייתי עסוק יותר מדי עד עכשיו בלכתוב על דברים שאנשים אוהבים לקרוא עליהם – ואני לא חושב שככה אני צריך ליצור באתר הזה. נמאס לי כבר לכתוב על “אלכוהול, קפאין ואוכל”. אין לי כוח לזה יותר.

אני רוצה לגלות את העולמות הנסתרים שמתחבאים בירושלים, במקום להתמקד כל הזמן במסיבות המטומטמות האלה שאני לא בהכרח נהנה מהן.

אני יודע שרובכם לא מבינים אותי, אני יודע שרובכם מכורים ל-ללכת לפאבים ולשתות אלכוהול ולרקוד קצת, אבל האמת היא שכבר ממש אין לי כוח לזה יותר ואני לא מתכוון לכתוב על הדברים האלה יותר.

אני לא הורג את אנדרגראונד02. אני משנה אותו.

אני יודע שקהל הקוראים שלי עומד להצטמצם מאוד ואני מברך על כך.

פוסטים דומים: