אף-פעם לא באמת הייתי טוב בלשתות אלכוהול.

כבר מגיל צעיר סומנתי כבדיחה המשפחתית – כישורי השתייה שלי היו מביכים ילדה בכתה ג’ ולחלוטין לא תואמים את השורשים הרוסיים שלי.

לי באופן אישי מעולם לא היה אכפת במיוחד, להפך. במשך כל חיי סיפרתי לכל מי שאני מכיר בהתלהבות שאני הולך עקום ומדבר שטויות כבר אחרי חוצי ליטר גינס, כי לא צריך לשתות דברים כמו וודקה כדי לדפוק קצת את השכל. למדתי גם על בשרי שזה לא מסוג הדברים שעדיף לספר לבחורות.

האמפרי בוגארט אמר פעם שהבעיה של העולם היא שכולם צריכים עוד להוריד כמה שוטים כדי שהכל יהיה בסדר, ומאז ששמעתי את המשפט הזה אני תוהה אם הוא התכוון גם לילדים.

בגיל 13, ישר אחרי הבר מצווה, יצאתי עם כמה חברים לעיר כדי לחגוג את מה שהם כינו ה”באר מצווה”. זה נשמע קצת כמו שם שהיה מתאים אולי לפאב המקומי של כפר חב”ד, אבל אני בטוח שלא הייתי הילד היחיד שחגג את זה.

לפני שיצאנו, אמא שלי ארגנה ארוחה משפחתית חגיגית עם כל המשפחה המורחבת. ריפדתי את הבטן טוב-טוב בכל מטעמיה של אמא רוסיה, בכל מיני דברים כמו “סלט אוליבייה” ו”פילמני ס’מיאסום” שגרמו לי להרגיש ריקודים ומחולות בבטן שלי.

יצאתי לשתות בעיר לבוש בסוודר שאמא סרגה לי, כובע צמר שסבתא סרגה לי, ומחזירי אור (!) שאבא הצמיד לי כל-כך חזק למרפקים שאיבדתי תחושה בכתף וראיתי קצת מטושטש.

בתחנת האוטובוס חיכו לי כמה חברים, ובראשם משה ג’ינג’י, ילד מגעיל למדי: מוצק, נמוך ורחב, עם פרצוף של מתחרה בנבחרת מדינות חבר העמים להדיפת כדור ברזל, ומבנה גוף של קובייה צה”לית. הבנאדם היחיד ממנו משה ג’ינג’י היה אבא שלו, שנראה בדיוק כמוהו, רק עוד יותר גדול.

איזה יופי.

אחרי 45 דקות בקו 4א’ הגענו לעיר, לקרוע ת’עיר. השעה: 20:30. אנחנו מתחילים.

20:35 - אנחנו מגיעים לשערי הסינדרום ז”ל. בכניסה עמד דורמן שנראה כמו אחיו הקטן והמגולח של צ’אק נוריס. משום מה הוא סירב להאמין שאנחנו בני 28.

20:52 - טוב, ממשיכים.

אחרי שהתקשינו מאוד לבחור, קנינו שלוש שישיות הייניקן ובקבוק איום ונורא של וודקה בטעם דובדבנים (הופתענו לגלות שהיה לזה דווקא טעם של תרכיז כפות רגליים בחומץ).

21:48 - ממש לפני הכניסה לחצר פיינגולד, מכיוון רחוב יפו, יש סימטה קטנה (היום היא חסומה בשער), ואני והחברים שלי ניצלנו אותה במשך שעה תמימה לארבע מטרות מגעילות בלבד: לשתות, לירוק, להשתין ולהקיא.

יצאנו מהסימטה לא לפני שכל אחד מאיתנו שתה לפחות שלושה בקבוקי הייניקן וכמה שלוקים בריאים מהוודקה דובדבנים.

23:30 – אחרי שהתווכחנו קצת, החלטנו ללכת על מקדונלד’ס. במקדונלד’ס כבר הרגשתי מאוד לא טוב. אני זוכר שכל הזמן נפלתי בזמן שהלכתי, ולא הפסקתי לשאוג על העובדים מאחורי הדלפק “איפה הליצן?! תביאו לי ת’ליצן!!”

כשהגישו לי את ההמוברגר הקאתי ישר על הבחורה המסכנה (וגם עלי), קצת על השיער וקצת על החולצה. אני לא זוכר איך קוראים לה, כי הקאתי לה גם קצת על התג של החולצה.

משה ג’ינג’י אמר לה, “זה בסדר, גם ככה את לא נראית משהו”. אחרי הוא ניסה להתחיל איתה, אבל אני חושב שבשלב הזה היא כבר קראה למנהל שלה.

23:48 - סיימנו לאכול ויצאנו משם. כבר לא היה לי ריח של קיא בפה, כי ניקיתי את עצמי בשירותים עם הרבה מים. גם הכתם על המכנסיים נעלם, אבל עכשיו זה נראה כאילו השתנתי על עצמי. הרגשתי ממש טוב אחרי שהקאתי, והייתי הרבה פחות שיכור.

23:49 - יצאנו לאיזה מועדון שכבר לא קיים יותר. שם דווקא האמינו לנו בכניסה, משום מה, שאנחנו בני 28. האנשים שרקדו שם באותו ערב היו בני 25-30 בערך, דווקא יותר מבוגרים מהקהל הקבוע, והופתענו שהכניסו אותנו, אבל זרמנו על זה. משה ג’ינג’י, שהבטיח בתחילת הערב להתחיל עם כל הבנות, עמד בפינה מפוחד ומבויש, מנסה לעשות פרצוף קשוח. הוא נראה כל-כך מזמין שמישהי שם כמעט הניחה עליו את הבירה שלה.

אני בינתיים ריחפתי לי, מחייך, אל הקצה השני של הבאר. נחתתי עליו באלגנטיות, כמו יונה שמנה על פח זבל.

“תביא לי שתי וודקה!” אמרתי לבארמן, שנראה שלא היה לו ממש אכפת מהעובדה שהכתפיים שלי בקושי עוברות את גובה הבאר.

הורדתי את הוודקה הראשונה, וכמעט בכיתי. מהתרגשות, בגלל שזה נורא הזכיר לי את אבא.

הורדתי את השניה והקאתי לעצמי קצת בפה.

הלכתי לרקוד שם קצת.

23:55 – הגעתי להחלטה שלרקוד זה מעאפן וכל המרפקים האלה של האנשים המבוגרים בפנים שלי זה סתם כואב, ושכל החוויה בעצם לא שווה את המאמץ. אני חושב שרוב האנשים שמכירים כיום, כולל אותי, מפחד פחד מוות מללכת לרקוד בגלל חוויה טראומתית כזו או דומה שהם חוו בגיל צעיר, כשניסו לרקוד עם מבוגרים.

תוסיפו לזה תחושה בבטן שהרגישה כמו משהו בין מחלת ים לטבילה בריאה בירקון.

23:56 – ראיתי את המורה שלי להיסטוריה, שנראתה דווקא די טוב. אני חושב שקראו לה גילה או גילי או משהו. נניח גילה.  התקרבתי אליה ואמרתי לה משהו מגעיל שפירושו “מושא חלומותי הרטובים”, בערך.  גילה התכופפה אלי ואמרה לי בקול רם, לפני כולם, “למה יש לך ריח של קיא?”

ואז שמתי לה יד על התחת.

— רגע, משהו מאוד מעניין קרה לי הרגע.

לפני שעה קלה יצאתי להשתין. אחר-כך ניסיתי להרוג יתוש במשך כמה דקות עד שוויתרתי, הלכתי לקבל את המלוואח שהזדמנתי לפני 20 דקות, הלכתי למטבח כדי לקחת מלח בשביל הרסק עגבניות ומזגתי לי כוס ויטמינצ’יק, לחזור לחדר, לחזור למטבח כדי להביא את הרסק העגבניות ששכחתי ולחזור לחדר כדי להמשיך לכתוב.

חברים, עכשיו אני כבר משוכנע: שוט וחצי של אבסינת’ ושלושה ראשים זה בדיוק המרשם כדי להאט את הזמן.  מעניין אם עושים ההפך, כלומר קודם מעשנים שלושה ראשים ואז שותים את האבסינת’, אם זה גורם לזמן לרוץ מהר יותר.

היא נתנה לי מבט איום שגרם לי כמעט להשתין במכנסיים באותו רגע, ואני לא אתפלא אם זה באמת קרה.

23:56 – ברחתי מהמועדון, בזמן שהחברים שלי רצים אחרי, מתים מפחד כמוני, וקצת אחרי שפרצתי מהמועדון החלקתי על שפת מדרכה ועיקמתי לי את הקרסול לקיבינימט. כמה שניות אחר-כך המורה גילה יצאה בריצה מהמועדון. קמתי על רגל אחת וקפצתי עליה אחרי החברים שלי, עד שנכנסנו לתוך מונית.

00:10 – ניסינו לנסוע הביתה, אבל באמצע הנסיעה גילינו שלאף אחד מאיתנו אין מספיק כסף למונית. משה ג’ינג’י הדביל אפילו לא הביא את הארנק שלו, והנהג, שלפתע נראה באותו כאילו היה לו יום ממש מסריח כבר מ-5 בבוקר ובעטו בבטן כל שעה, זרק אותנו לכל הרוחות מהמונית והמשיך לנסוע.

00:10 – כשיצאנו לא היה לנו שמץ של מושג איפה אנחנו. היינו על איזה כביש, ולא היו כאן שום אנשים לשאול אותם את השאלה שנראית די מטופשת, “סליחה, באיזו שכונה אנחנו?”

“רוצה ללכת למועדון חשפנות?” ג’ינג’י שאל אותנו קצת אחר-כך.

“מה פתאום,” נפעם מקסים, איזה אידיוט אחד שלמד איתי באותה כיתה ותמיד חשב שהוא יודע הכל. “אין פה מועדון חשפנות בכלל בירושלים, ג’ינג’י, מה זה השטויות האלה? הבית חשפניות נסגר לפני כמעט שנה כשהמשטרה עשתה פשיטה.”

מקסים הזה היה חתיכת דביל עקום והבנאדם היחידי בכל הבית-ספר שלנו שתמיד לבש את המכנסיים עד מעט מעל לפופיק. היחידי אם לא כוללים איזו מורה שהמורה להתעמלות הכניס להיריון בתחילת השנה”ל, כמו שאומרים במערכת החינוך.

מה שמזכיר לי שאני שונא אנשים שמשתמשים במושג הזה בלי קשר שום לחינוך, כשהם מנסים לציין שנה לפי התאריך העברי.

אהממממ. בכל אופן.

מה שהדהים אותי כל פעם מחדש היתה יכולת השכנוע הבלתי הגיונית שלו בזמן שהוא אמר את השטויות האלה שאני בטוח שאתן כולן הוא בדה בליבו. סביר להניח שהוא היה כל-כך טוב עד ששכנע את עצמו.

אני בכלל לא התכוונתי ללכת בגלל שזה היה חצי שעה הליכה משם והרגל שלי היתה נקועה, וגם די נבהלתי כשמקסים אמר “שמעתי גם שאם אתה הולך לשם ותופסים שאתה ילד, אז מרביצים לך.”

00:12 – אבל הלכנו בכל-זאת ובכל צעד קטן שלי הרגשתי קולות של פופקורן כשלועסים אותו. כשהגענו לשם, משהו, ראינו משהו שנראה כמו מספרה מכוסה בווילונות, ואורות צבעוניים עמומים בוקעים ממנה. עמד בכניסה שומר שנראה כמו הדבר הזה שיצא מהחללית בסרט “ביום בו העולם עמד מלכת”.

עצרנו מיד, מבוהלים, והתחלנו להתקדם הלאה לאט-לאט, מדברים לעצמנו.

“ששש, תהיו בשקט.”

זה מה שמשה ג’ינג’י אמר. גם הוא השתכנע.

מקסים אמר, “בואו נלך קדימה בשקט, יש שם עוד מועדון חשפניות אחד, בלי שומר”. מקסים דיבר שטויות כי שמעתי מאח גדול של איזה מפגר אחר שחטפתי ממנו פעם מכות ביסודי, שמאז ומעולם יש רק מועדון חשפנות אחד בירושלים כי מונופול, ואף אחד לא יודע שהבעלים הוא גם היבואן של ביצי קינדר והבעלים של החנות “טלא פלא”, שתמיד מכרו בה נפצים לכולם, אבל לכולם, חוץ ממני.

“מה פתאום, אין לנו שום נפצים. אין לנו דברים כאלה.”

כאילו הוא חשב שאני איזה שוטר חרש, בבגדים של ילד ועם חצ’קונים על כל מקום שרק אפשר בפרצוף חוץ מהעיניים.

בקיצור, גיל חטיבת הביניים הוא גיל עקום שכל מה שצומח בו זה שמועות זדוניות, טינה מרה והרבה חצ’קונים.

ג’ינג’י הציע, “תשחקו אותה קשוחים.” המשכנו ללכת הלאה, עושים פרצוף כאילו אנחנו קוראים בעיון את דו”ח מבקר המדינה 2007, ובכל רגע שאפשר מגניבים מבט אל הכניסה של המקום המפוקפק הזה, מקווים לראות שד מלוכלך אחד של חשפנית מקומית.

המשכנו הלאה עוד שני קילומטר ככה, בזמן שג’ינג’י ומקסים התווכחו ביניהם בינתיים על אם יש או אין כאן עוד “בית חשפניות”. אני בינתיים המשכתי לגרור את עצמי עם קרסול שבאותו שלב נראה כמו חתיכת עוף צלוי שנפל על הרצפה.

01:20 – ניסינו לעצור טרמפים כי כבר לא עברו יותר אוטובוסים, ותודה לאל שאף אחד לא עצר לנו חוץ מאוטובוס ריק של אגד, בדרך חזרה למאיפה שהוא לא בא ממנו.

האוטובוסים האלה תמיד נראו לי מגניבים מאיזושהי סיבה. הם נראו כמו אוטובוסים שבחרו לפרוץ מהשיגרה, והם דוהרים ככה בכבישים, קלים ושמחים כי אין בהם אנשים והם לא עוצרים בשום תחנה.

היינו רק אנחנו והנהג, והוא בילבל לנו ממש הרבה במוח באותה נסיעה. הוא הוריד אותנו בכיכר ציון והיה לנו קשה לרדת כי משה ג’ינג’י כבר ישן כמו תינוקת באותו הזמן. אחר-כך הנהג נסע וצפר לנו לשלום,  “ביפ ביפ!”

01:20 – ג’ינג’י התנהג באופן ממש מעצבן וכל הזמן ניסה ליפול למדרכה, לשכב לישון ולצעוק “די, די, תעזבו אותי! לא מעניין אותי, תנו לי לישון.” התווכחנו קצת, אבל לאף אחד מאיתנו לא התחשק לסחוב את ג’ינג’י עשרה קילומטר עד הבית.  באותו לילה ישנתי בכיכר ציון.

כשהתעוררתי בבוקר לא היה לי מושג מה השעה, כי מישהו גנב לי את השעון כמה דקות אחרי שנרדמתי.

מולי שכבה בפנים ערות איזו נערה די יפה אבל מתוסבכת, שנפלה מבית-ספר בכיתה י”א בכלל. לא שכבנו אחר-כך, ואני יודע את  זה כי היא סיפרה לי שהיא ישנה לא רחוק ממני וראתה שאני נרדם כשאני מחבק פח-זבל, אז היא ריחמה עלי קצת ולקחה אותי משם, ופשוט ישנה לצידי.

שאלתי אותה אם היא רוצה להתנשק איתי, והיא אמרה כן והתקרבה לנשק אותי.  כשפתינו ננעלו זו על זו,

היא עשתה צלילים של גועל וצעקה לחברה שלה, “איייכס, יש לו טעם של קיא!”

אחר כך פגשתי את משה ג’ינג’י ואת מקסים.

משה ג’ינג’י סיפר לו שהוא הרביץ לכמה ילדים מעצבנים מכות. אחר כך מקסים סיפר שגם הוא הרביץ לילדים, אחרים, מכות. הוא נראה בערך כאילו הובילו שורה של עגלות סופרמרקט על הפרצוף תחת שלו.

אחר-כך צלעתי הביתה כי היה ממש מוקדם ולא היו שום אוטובוסים. אמא שלי חיכתה לי כל הלילה, מעשנת סיגריות. חטפתי בלבולי מוח מכאן ועד הודעה חדשה. אבל זה לא מפריע לי, הורים אחרים בכלל קונים פלאפון לילדים שלהם כדברים כאלה קורים.

פסטיבל עיר הבירה, שזה משהו כמו פסטיבל של 1,500 דרכים שונות להשתכר, חוזר השנה בפעם החמישית, ב-26 וה-27 באוגוסט (שזה עוד מספיק זמן, אבל עדיף להתחיל להתאמן מוקדם). זה עבר לגן הפעם לגן העצמאות, שעדיף כי מתחם הרכבת תקוע קצת יותר מדי רחוק. יופיעו שם הדג נחש , פשוטי העם ועוד כלמיני הופעות שאני לא זוכר, ויהיה מלא סוגי בירה.

למה אני מספר לכם על פסטיבל הבירה? כי עוד מעט (אין לי מושג בדיוק מתי, אבל עוד מעט) תתפרסם חוברת של “עיר הבירה” ובטח תוכלו למצוא אותה בכלמיני מקומות. הפוסט הזה יתפרסם בחוברת הזאת בעלילה קצת אחרת, אז אל תשכחו לחפש אותה, כי אחרת אני אהיה מאוד עצוב ולא אסלח לכם על זה אף פעם.

פסטיבל עיר הבירה 2009

פוסטים דומים: