זה נשמע פלצני אבל זה לא: הפוסט הזה לא מתאים לאקספלורר, רק לפיירפוקס. תעשו מה שבא לכם, אבל אתם תהנו ממנו יותר כנראה בפיירפוקס.

אחרי שפיטרו אותי אני לא מפסיק לחפש לי עבודה.

את העבודה האחרונה מצאתי בבית-אבות מפואר למדי בעיר, שקאקערים זקנים באים אליו כדי לחכות למותם ועל הדרך משחקים הרבה קלפים, בוהים בטלוויזיה ומשתתפים בפעילויות ספורטיביות וחברתיות שנלקחו מקייטנת ילדי אקי”ם.

התחלתי לעבוד שם לפני משהו כמו חודש, כמדריך שחייה. אני מוכרח לציין בפניכם שזו עבודה שלא מתאימה לבעלי קיבה רגישה. ביום הראשון שלי זכיתי לטמא את עיני בחזיון הגיהנומי של קפלי מחשוף מיובשים של של קרפדה בת 85 בביקיני. כן רבותי, לא פחות ולא יותר – בת 85. בביקיני. בחיי.

מה שגרוע עוד יותר בתמונות מהסוג הזה, הוא שזה כמו להסתכל על השמש או על נורת חשמל חזקה במיוחד – אתה מסתנוור כל-כך שהתמונה לא יוצאת מראשך זמן רב ומייסרת את חייך עד בלי די.

האמת היא שאני לא באמת יודע לשחות. כלומר כן, אני יודע להחזיק את הראש מעל למיים ולנופף במים ברגליים ובידיים ולא לטבוע הרבה זמן, כי כשהייתי קטן נפלתי פעם לאסלה וכי אני מלא בהרבה אוויר (כפתגם האמריקאים).

אינסטינקט בסיסי.

בכל אופן, אני נמנה על חברי קבוצה גדולה ורבה של אנשים שמשתינים במקלחת. מכיוון שאני לא עושה אמבטיות (זה כנראה בגלל שיש לי אשכים), ומכיוון שאני לא סובל את הים, השתנה במקלחת נתפסת אצלי טבעית ולא-רצונית בערך כמו לנשום או לאונן. אני לא מצליח לשלוט על זה, זה פשוט יוצא כשאני מתקלח. להשתין, אני מתכוון.

אני מספר לכם את כל זה כדי שלא תשפטו אותי מיד לחומרה ולחורמה כשאספר לכם שאני משתין גם בבריכה. כך או כך, שיקרתי בריאיון העבודה ואמרתי שעשיתי קורס שחייה מתקדם בוינגייט (אף אחד לא בודק שום תעודות וכאלה במדינה הזאת. זה מדהים).

בקיצור, התחלתי לעבוד עם הזקנים בבית-האבות, ללמד אותם איך להניע את גופם החלוד והרעוע במים, לעשות איתם חימום ומתיחות, ולתת להם זריקות עידוד. במים הזקנים גם שוחים וגם עושים סוג של “שעת כושר” בהילוך איטי. אבל למען האמת, רוב הזמן רובם פשוט צפים על פני המים כמו חרצפים.

אתם בוודאי יכולים לדמיין לכם את המראה הזה של קשישים מתפרקים מניעים את עצמם לאט-לאט במים, מניפים את זרועותיהם המדובללות וטיפות סמיכות וצהבהבות של מים שכבר הספיקו להתלכלך באפידרמיס מתפורר ומשחת בנגיי, נופלות כמו גשם חומצי אל תוך הבריכה. ואני צריך לשחות ליד הזוהמה הזאת. אני בטוח שאתם מסכימים איתי שזה הרבה יותר מגעיל מאשר להשתין בבריכה.

בקיצור, אני משתין בבריכה הזאת ונותן לזקנים להאשים אחד את השני. כשמבקשים ממני להתערב ולהחליט מי השתין, אני בוחר לי את הזקנים שאני לא אוהב ומפנה כלפיהם אצבע מאשימה ומהנהן כלפיהם באכזבה ובהבנה.

לפני יומיים קראו לי לשיחה בהנהלה של בית האבות. איזה זקן מסריח אחד, אחד שיש לו כלבי פינצ’ר מגעילים שהחליט ליטור לי טינה מאוד מיוחדת מאז שצחקתי בפניו על ה”כלבים” שלו, (פרי תפלצת בין חתול וחולדה, הכלאה שנוצרה במעבדותיהם האפלות של רופאים נאצים שהשתכרו ערב אחד, ממש טרם מלחמת העולם השנייה – אמרתי לו את זה ושהפודלים המגולחים האלה פוחדים גם מחתולים וסתם נובחים כל היום כי הם ערסים קטנים, חסרי ביטחון וצמוקי אשכים) – בקיצור, הזבל הזה החליט להלשין עלי. אתם מאמינים?

הוא סיפר להם הכל, שאני משתין כבר מלא זמן בבריכה והוא סיפר להם שאני מאשים זקנים אחרים, הוא סיפר להם שהוא קלט אותי מהיום הראשון אבל לא אמר כלום כי לא היה לו נעים “אבל הגיעו מיים עד נייפש” כדבריו.

הוא היה נוכח שם בשיחה, הביאו אותו במיוחד כדי לעמת בינינו. נכנסתי לפאניקה ולא ממש ידעתי מה לעשות, אז האשמתי אותו בחזרה.

“אתה עשית את זה!”

-”אתה עשית את זה!”

“אתה עשית את זה!”

-”אתה עשית את זה!”

“אתה עשית את זה!”

-”אתה עשית את זה!”

“אתה עשית את זה!”

-”אתה עשית את זה!”

“אתה עשית את זה!”
אתה-”

עשית

את

זה!

אתה!

אתה!

אתה!”

זה היה כיף גדול. הבוסית שלי אמרה לי שהיא תתן לי עוד צ’אנס אחד אחרון וש”נפתח דף חדש” ושאם עוד פעם אחת תופסים אותי משתין בבריכה מפטרים אותי.

כבר פיטרו אותי מכמה עבודות מסריחות בעבר, ולא מאיימים על זונה בזין. אז אמרתי בסיידר-טוב-נו-שיהיה, אבל איכשהו בפנים לא הרגשתי באמת טוב עם זה. המחשבה שהמפגרים האלה שוקלים לפטר אותי ושחיי המובטלים שוב לוחצים באינטרקום ומחכים שיפתחו להם דכדכה אותי כל-כך שזה ממש הרס לי את היום.

יצאתי מבית האבות והייתי עצבני כל-כך שכשעברתי ליד הסובארו של הזקן החלטתי לנקום בו. הוצאתי כף מהתיק שלי (אני תמיד מביא קורנפלקס לעבודה) ופרצתי את מכסה תא הדלק של האוטו שלו. פתחתי את הפקק והתחלתי להשתין לו לתוך מיכל הדלק.

השתנתי ככה כמה שניות עד שהזקן המחורבן הזה יצא מבית האבות וראה אותי משתין לו לתוך המכונית. “פינצ’י! תפוס!” הזקן המחורבן שילח בי את הפינצ’ר המזורגג שלו, לא לפני שזעק מרה. הכלב המגעיל הזה טס אלי כמו ארנבת חשמלית, קפץ ונתן לי ביס ברגל.

כשיצאתי מחדר מיון הזקן התקשר אלי. הוא אמר שהוא מבטיח לא להלשין עלי יותר להנהלה אפילו אם אחרבן בבריכה, בתנאי שלא אתבע אותו לדין.

אני עדיין מתלבט.

ובלי שום קשר, הנה השיר הכי יפה והכי כואב בערך בעולם.

<

פוסטים דומים: