זה כבר לא דבר חדש, שהבלוג הזה כבר המון זמן לא מה שהיה פעם.

אני חושב שזו איזו תשישות כללית, עייפות החומר כמו שאומרים. עוד מעט אנדרגראונד02 סוגר לא פחות משנתיים, ואני לא ממש יודע אם מותר לי לחגוג את זה לעצמי כי כבר המון זמן אין פה כמעט אף פוסט מושקע ובעל ערך כלשהו.

מאז לפני שלושה חודשים בערך, כשהאקרים מוסלמים החריבו לי את האתר כשנסעתי לסופ”ש באמסטרדם ואנדרגראונד02 הושבת למשהו כמו שבוע כי לקח לי המון זמן לתקן את הבעיה המחורבנת הזאת, נעלמו לי גם 80% מהקוראים.

80% מהאנשים. זה המון. פעם קראו את הבלוג הזה מאות אנשים ליום, ועכשיו – חה חה, הרבה פחות.

אתם השורדים. אין לי מושג למה בעצם אתם עדיין כאן, אני במקומכם כבר מזמן הייתי פורש ועובר לעקוב אחרי הטוויטר של מיכל ינאי או לדפוק את הראש בקיר עד זוב דם או לעקוב אחרי הפייסבוק של “האלופה”.

אבל אני ממש מעריך את זה. אני מעריך את זה שאתם עדיין כאן, הסטטיסטיקה אומרת לי שאתם עדיין חוזרים, ומישהו קורא המילים האלה שאני כותב ממש עכשיו. איכשהו, זה מרגש אותי. למישהו אכפת – אלוהים רק יודע למה, אבל נראה שלמישהו אכפת.

זה גם מלחיץ, כי כשאתה יודע שמישהו הולך לשבת ולקרוא את מה שאתה מקליד עכשיו, את מה שאני מקליד עכשיו, זה קצת מלחיץ כי כשאתם חוזרים לכאן בערך כל יום לבדוק מה חדש (ככה הסטטיסטיקה אומרת לי) אני מרגיש מחוייב לשחרר משהו חדש. אבל אין לי שום דבר מעניין לספר.

היום שמחתי מאוד לגלות שלאגד יפקע הזיכיון לשלוט בתחבורה הציבורית בעיר שלנו בסוף 2009. אני לא יודע מה זה באמת אומר והאם יש סיכוי שמשרד התחבורה יוכל להכניס עוד חברה אחרת שאולי קצת פחות תהרוס לנו את החיים, אבל זה נותן לי קצת תקווה.

אגב, הפוסט הזה לא קשור לשום דבר, הוא סתם משחרר קצת מחשבות שלי על דברים אקראיים לחלוטין כי השעה אחת וחצי בלילה ואני עייף ואין לי שום רעיון לפוסט, אבל כן בא לי להמשיך להיות אתכם בקשר. מקווה שזה בסדר.

ראיתי הערב סרט באמת מדהים, שנקרא “צעירים לנצח” (Young@Heart), על מקהלה של זקנים שגילם הממוצע 80, שמופיעים מסביב לעולם ושרים שירים שלא הייתם מצפים לשמוע מזקנים, כמו למשל שירים של הרמונס, הקלאש, שירים של הטוקינג הדס, ברוס ספרינגסטין ואפילו של סוניק יות’. זה סרט באמת מעולה, מצחיק, מרגש וכיפי, והם זמרים אדירים בכל קנה מידה אפשרי. כדאי לכם לתפוס אותו כל עוד אפשר, נראה לי שעוד מקרינים אותו בימים אלה בסינמטק. לכו, אתם ממש תהנו.

אח, אח. זה כלום. לכו לראות, תגידו לי תודה אחר כך.

חוץ מזה ובלי הרבה קשר, נהניתי מאוד לשמוע את בעז בנאי מופיע ב”מילה האחרונה” בשבוע שעבר אצל אברי גלעד וג’קי לוי. גיליתי שהוא כותב וזמר ומלחין מעולה עם שירים באמת באמת טובים (אם יוצא לכם, נסו לשמוע את “קצב ברגליים” – כנראה השיר הישראלי הכי טוב ששמעתי כבר שנים), עם מילים חזקות ומקוריות ואופי שממש קל לאהוב. התעצבנתי מאוד להבין כמה שגלגל”צ מסוגלים להרוס לי אפילו יוצרים מקוריים ומוצלחים כשהם השמיעו המון לפני כשנה את השיר הכי פלקטי, מעצבן, משעמם ונואל – ובמקרה של בעז בנאי, את “כל השבוע מרגיש כמו שבת” שנשמע כמו שיר של כנסיית השכל, ותסלחו לי על הצרפתית. כיף לגלות שבעז בנאי גם יודע ליצור שירים מעולים.

גיליתי גם שפוסטים שאפתניים או מושקעים מדי לפעמים לוקחים ממך יותר מדי אנרגיה וזמן ומשאבים, מרוקנים אותך ומשאירים ממך שבר כלי ריק ויבש. הם הופכים לפעמים למסע יסורים שאתה מת כבר לגמור כי אתה כבר באמצע ורק עוד יומיים של עבודה נטו זה יהיה מוכן אז למה להפסיק עכשיו.
למה אני עושה את זה לעצמי?

אני לא רוצה להצטרף לכל הקוטרים והבכיינים, אבל מרגיז אותי מאוד שבארץ שלנו כמעט ואי אפשר להשיג גראס איכותי, ואפילו גראס פשוט, וכל מה שזמין לנו, הלקוחות קשי היום שאינם מקושרים לעשירון העליון, הוא חשיש פלסטיני/בדואי שמורכב מצואת גמלים וילדים, חצץ ואבקת כביסה. נמאס לי כבר מזמן להכניס זבל לגוף שלי, ולכן אני משתדל להתרחק מהחרא הזה – אבל מי לעזאזל סגר לנו את הברז?

אני תולה את האשמה במשטרת ישראל, שאורבת לכל צעיר וצעירה ברחביה. שוטרים שמתנהגים כמו ערסים בשירות המדינה מחטטים לנו בכיסים, שואלים אותנו שאלות רטוריות מפגרות (“אתה מעשן?”( וגורמים לנו לקפוץ אגרופים בכל פעם שאנחנו רואים אורות כחולים מהבהבים. לא מזמן חיפשו עלי ב-9 בבוקר. ב-9 בבוקר, בחיי. “אתה מעשן?”
איזו מין שאלה זו לשאול בנאדם על הבוקר? לא, אני בדרך לעבודה, בבקשה תעזוב אותי ותפסיק לחטט.

אין לשוטרים שלנו מספיק רוצחים לחפש, מספיק רציחות ססגוניות לפענח, מספיק נהגים שתויים לתפוס, מספיק פעילות חבלנית עוינת לסכל, מספיק פדופילים ללכוד רק כדי שבתי-המשפט ישחררו אותם לעונש מאסר מגוחך שגורם לי לשנוא את המדינה שבה אני חי ושבשבילה סיכנתי את חיי במשך 3 שנים?

אגב, זו המדינה שבה אני רוצה לחיות, המדינה שבה אני רוצה לגדל את ילדי – אבל איך אפשר לרצות לגדל ילדים במדינה שמשחררת פדופילים אחרי תקופות מגוחכות? איך אפשר לרצות לגדל ילדים במדינה שלא מצליחה כבר 10 שנים להעביר חוק לסירוס כימי של הנבלות האלה? אגב, אם פולין הצליחה להעביר את החוק הזה, אז למה אנחנו לא?

אין לי מושג על מה הפוסט הזה היה אמור להיות. סתם להגיד לכם שלום ולומר שלא שכחתי אתכם, האנשים והאנשות שחוזרים לכאן לחפש אם יצא פוסט חדש.

יש לי כמה פוסטים שאני עובד עליהם במקביל, אבל זו ממש לא השיטה לכתוב דברים. יחד עם העבודות הסמינריוניות שתקועות לי בצוואר כמו עצם של דינוזאור מתקופת המזוזואיקון התיכון, קשה לסיים פוסטים שאפתניים בתקופת חיים. בינתיים תצטרכו לסלוח לי ולהסתפק בחירטוטים כמו אלה.

פוסטים דומים: