האמת היא שנמאס לי לשמוע על ההתאבדות של מוני פנאן כבר מהרגע שראיתי את הכתבות בשערי העיתונים. סבבה, שמחנו שמחנו אבל כמה אפשר להמשיך לשמוע על הבנאדם?

בא לי כבר להקיא.

האמת היא שתכננתי להוציא את הפוסט הזה עוד באותו יום שפנאן לקח את חייו, אבל חברים אמרו לי “אל תרקוד על דמו”.

טוב, עכשיו עבר כבר מספיק זמן? שמישהו יגיד לי, מה צריך לקרות כדי שגם שמעון מזרחי יתאבד כבר ויעשה לכולנו טובה? יש אולי איזו עצומה שאפשר לחתום עליה?

אני רוצה לומר מילה קטנה על העיתונים בישראל: הפכתם לצהובונים קטנים ועלובים. התאבדות של איש ספורט (לא יודע עד כמה אפשר לקרוא לו “איש ספורט” אחרי פרשת הפיצה, אבל מילא) ונסיך השוק האפור הפכה אצלכם לטרגדיה הלאומית, לארוע שפער פצע בלב האומה והותיר חלל עמוק ומדמם. נו באמת. כשאנשים רגילים מתאבדים, ועוד לא סתם בתליה אלא אפילו באיזו דרך מקורית או מעניינת, זה לא זוכה ליותר מאזכור מתחת למסגרת קטנה על “השודד הטיפש של השבוע”. אני לא אומר שהתאבדויות הן דבר כזה שראוי לתשומת לב מיוחדת, הן לא – ולכן מרגיזה אותי ההתייחסות המיוחדת לכל מפורסם דביל שהחליט לעשות לנו טובה וללכת מכאן מוקדם.

ועדיין, לעיתונים – אוך, נו-באמת – כוס אמא שלכם. אם הייתם נותנים זרזיף מהיחס שנתתם לנסיך השוק האפור לשאר ההתאבדויות בארץ, העיתונים היו מעניינים הרבה יותר וצהבהבים הרבה פחות.

אני לא אדם בעל נטיות אובדניות או חיבה יתרה לספורט הזה, אבל רק כדי שתקבלו קצת פרספקטיבה, הנה כמה עובדות מעניינות על התאבדויות בישראל:

א. שיעור ההתאבדות בישראל נמוך בהשוואה למדינות אירופה במרבית קבוצות הגיל,  אך בקרב זכרים בגיל 15-29 השיעור דומה לממוצע מדינות האיחוד האירופי ומדורג  באמצע יחסית ל- 22 מדינות באירופה
ב.      כבר עשר שנים שמתאבדים לנו בארץ 400 אנשים בשנה
ג.       בין השנים 2000-2006 התאבדו בממוצע 66 בנים ו-11 בנות בגיל 15-24.
ד.      עולים: בשנים 2004-2006, שליש מההתאבדויות היו של עולים
ה.     מסתבר שרוסים בארץ מתאבדים ממש הרבה, יחסית. זה מפתיע בהנחה שרוסיה מדורגת במקום ה-24 בעולם בשיעור ההתאבדות, ואני מניח שאולי זה בגלל שחם להם כאן יותר מדי או שאין מספיק וודקה או משהו. תוחלת החיים הממוצעת ברוסיה, אגב, היא 67 (כן, בערך כמו במדינה מערבית לפני בערך 500 שנה).
ו.        גברים מתאבדים הרבה יותר מנשים. נערים מתאבדים הרבה יותר מנערות, היחס הקבוע ב-10 השנים האחרונות הוא 3/4.
ז.       לא יודע מה אתכם, אבל אותי די מפתיע לגלות ששיעור ההתאבדות עולה עם הגיל. זקנים מעל גיל 75 מתאבדים הכי הרבה באופן יחסי.
ח.     ישראל מדורגת במקום ה-3 באירופה בשיעור ההתאבדויות בקרב גברים ונערים, ובמקום ה-5 באירופה בקרב נשים ונערות.
ט.      לפי כלמיני מחקרים שאני לא מבין בהם, על כל התאבדות יש בין 40-200 ניסיונות התאבדות. כלומר, אפשר לומר שיש לנו בארץ בין 16,000 ל-80,000 ניסיונות התאבדות בשנה.

byebye1byebye2

(כל המספרים מתוך איזה מחקר של משרד הבריאות, כאן: http://www.health.gov.il/Download/pages/suicides2009.pdf)

הנקודה שלי, בסך הכל, היא די פשוטה: מוני פנאן היה סתם בנאדם. הוא לא היה איזה חצי-אל או קדוש מעונה או גיבור תרבות או כל דבר אחר. הוא לא היה רם מעם, הוא היה סתם עסקן אידיוט שהחליט לקחת את הדרך הקלה החוצה, אחרי שסיבך את עצמו בעסקים מלוכלכים. התקשורת הישראלית פשוט מחליאה.

בישראל מתאבדים כל שנה המון אנשים. לעיתונים משתלם לעשות פסטיבל על כל מפורסם שהחליט ליטול את נפשו בכפו, או איך שלא אומרים את זה. אני מוכרח לומר שהסיפור של דודו טופז די מעניין, אבל יש לתקשורת הישראלית מין טבע שכזה לפאר ולהלל כל מפורסם, לא משנה כמה סרח, ולהפוך אותו למלאך משמיים אחרי שהתאבד. מאוחר יותר החרא מתחיל לצוף, וגם על זה יודעים לעשות כסף.

יש סיפורים מעניינים הרבה יותר, למשל אברהם קקיאשווילי – האיש שהיה הבעלים של הסופרלנד (איך לעזאזל בנאדם שיש לו לונה פארק מתאבד? מה עוד חסר לו בחיים?), המקרה של ההוא שרצח את הילדה שלו והתאבד בקפיצת ראש בכלא (נו, ההוא! רואים? זה שאני לא זוכר בכלל איך קוראים לו, זה כבר מראה שלא נתנו מספיק תשומת לב בתקשורת!), והרבה מקרים אחרים שאני לא מכיר בגלל שהם לא מוכרים מספיק עיתונים.

אגב, אני אומר דבר נוסף: אם כבר אתה בוחר להתאבד, לפחות תעשה את זה בסטייל. לא כמו איזו תולעת שתולה את עצמה, אלא תשתה את עצמך למוות כמו ארנסט המינגווי, תירה לעצמך בראש – באוטומט.

או שתקפוץ מגורד שחקים, כמו שעשתה אוולין מקהייל, יפהפיה בת ה-23, כשקפצה למותה מהקומה ה-86 של האמפייר סטייט בילדינג, ישר אל תוך מכונית חונה, לפני 42 שנה.

הצלם רוברט וויילס הנציח אותה כמה דקות אחר-כך בתמונה שהפכה לאחד הצילומים המפורסמים ביותר של שנות ה-40 וה-50 – צעירה יפה נחה בשלווה בתוך מיטה של מתכת וזכוכית.

byebye3


אני לא בעד התאבדות. אני חושב שזו דרך מטומטמת למדי לפתור את הבעיות שלך, ובהרבה מקרים זו הדרך המטופשת ביותר לברוח ממשהו, ואחד הדברים האנוכיים יותר שאפשר לעשות. אבל אם אתם כבר עושים את זה, אז תעשו את זה בסטייל. תשאירו משהו אחריכם, לפחות תמונה או סיפור מגניב או משהו, תתאמצו קצת ותכניסו מעט פירוטכניקה, או שאל תטרחו בכלל.

אל תתאבדו, כן? גם ככה אף אחד כמעט חוץ ממך לא קורא את האתר הזה. הנה לכם שיר קטן כדי לעשות לכם שמח, ולהזכיר לכם שהכל יהיה בסדר.

פוסטים דומים: