אתמול בלילה חלמתי שאני שט באוניה בלילה. אנחנו מגיעים לאי עם קופים, ורודפים אחריהם לאנשהו כי הם זורקים עלינו קוקוסים. אנחנו דורשים נקמה.
מי זה “אנחנו” אני עוד לא יודע בדיוק, אבל אני יודע שאינני לבד. קצת מאוחר יותר אני קולט שאני רודף אחרי הקופים עכשיו לבד. אני מגיע למחנה שלהם, מוצא את עצמי מוקף בקופים רצחניים שרוצים לשפד לי את הראש על שער הכניסה למחנה שלהם למען יראו ויראו. אני זוכר בעיקר קוף אחד רע במיוחד שנופף בידיים והחזיק בפה מחייך סכין לדקור אותי בה. אחר כך אני מצליח לברוח איכשהו אבל אז החלום התחלף למשהו אחר לגמרי.

רצתי ברחוב מטודלה בלילה וברגע מסויים עברה לי בראש מחשבה מעניינת – למה לעזאזל אני רץ? הרגשתי שאני בורח ממשהו אבל לא הצלחתי להבין ממה.
הסתובבתי לאחור ולא ראיתי שום כלום. מבולבל, עברתי להליכה. באחד הבתים מצד שמאל נראה כאילו פתחו שם איזה מועדון. ממש הופתעתי ונכנסתי פנימה, אבל כל האנשים שהיו שם היו מבוגרים ושקולים כאלה. הם ישבו סביב הטלוויזיה וצפו בנשיונל ג’יאוגרפיק. ניסיתי להבין מה לעזאזל קורה שם. איזו אישה אחת סימנה לי להיות בשקט, הם בדיוק רואים איזו תוכנית על קואלות. התיישבתי על הבר והזמנתי לי בירה. לא היה להם בירה, הם מגישים שם רק וויטמינצ’יק.
שאלתי אותם, נו ברצינות – אין לכם אלכוהול אחר לשתות?
הברמנית, שעור פניה היה מדולדל מאוד ועיניה יוצאות מחוריהן, אמרה לי שהם לא מגישים שם אלכוהול ואפילו לא קולה (עניתי לה, קצת נפגע, “מי רוצה בכלל קולה”), וכל מה שמגישים שם זה ויטמינצ’יק.
“עזבי,” אמרתי, “לא חשוב.”

לא שאני לא שותה ויטמינצ’יק, להפך – זה מרכיב 70% מהתזונה היומית שלי ומתצרוכת הויטמינים היומית שלי (היתר זה מסטיק בטעם בזוקה וחטיפי סניקרס, ואני גם משתדל לקבל קצת ויטמין D מהמנורת שיזוף של הטבע). פשוט מפריע לי לשתות את זה בחוץ, מחוץ לבית שלי. זה נראה לי קצת מטומטם, לא? זה בערך כמו להזמין מים.
כשאמרתי לה שזה מרגיש לי כמו להזמין מים, ואז היא שאלה אותי, “נו כמה פעמים הזמנת לעצמך מים במסעדה פשוט כי הרגשת שאין לך כסף לזרוק גם על שתייה בנוסף לאוכל?” והרגשתי קצת שפל עם עצמי.
ואז היא שאלה אותי איזה טעם אני רוצה את הויטמינצ’יק שלי, ואני אמרתי “איזה יש” והיא הסתכלה עלי כאילו שאלתי אותה כמה זה 2 ועוד 2. ספרנו ביחד, כמו שסופרים בסדר פסח: דם, חרוסת, כינים וכרפס.
ספרנו: “פטל… תפוח, אה… אה.. ענבים ואשכוליות. לא, לא – אננס!”

ואז היא שאלה אותי אם אני רוצה את זה מוגז, ואף פעם לא טעמתי את זה מוגז אז אמרתי “למה לא,” והיא הכינה לי סודה בסודה קלאב והוסיפה לזה קצת ויטמינצ’יק.

ישבתי ושתיתי את הויטמינצ’יק, וזה היה די מגעיל. אל תנסו להכין ויטמינצ’יק מוגז (שמעתי שזה דווקא הולך טוב עם קפה לעומת זאת).
אמרתי לה, תגידי – למה אתם לא מגישים כאן אלכוהול?
היא לא ענתה לי ונראתה קצת נרגזת.
אתם עושים צחוק? אני באמת לא מבין, מה הקטע כאן? למה אין לכם אלכוהול או אפילו ספרייט או יין או לימונדה או אנעארף, למה רק ויטמינצ’יק? בלי לזלזל, כן – אבל מה זה החרא הזה?
היא שאלה אותי, “אתה צוחק, נכון?”

היא אמרה “אתה יודע איפה אתה נמצא, נכון?”
אמרתי לה שלא ואז ניסיתי לחשוב על זה אבל הראש שלי היה ריק לגמרי, ואז היא אמרה לי “אתה נמצא בעולם הבא. לכאן מגיע כל מי שנהג שיכור ומת בתאונת דרכים.”
ברגע שאמרה לי את זה, הרגשתי בבת אחת כאילו כבר מתתי. צמרמורת חרשה לי את הגב כמו שחותכים קרטון בסכין, ומיד צעקתי עליה (לא שהיא עשתה לי משהו רע): אבל אין לי בכלל אוטו! והיא אמרה לי “כן, זה מה שכולם אומרים.”
ואני אמרתי לה, לא, באמת, אני לא צוחק, אין לי אוטו. לא נהגתי חמש שנים כבר, אין לי אפילו כסף לאופניים.
והיא אמרה לי, “אתה בטוח?”
ואני אמרתי כן, אני בטוח שאני בטוח, כן, כן, אני בטוח, נו, מה זה באמת? מישהו פה התבלבל, אני לא צריך להיות כאן.
ואז היא הרימה צעקה אל הדלת של המטבח, “סימו, יש פה עוד אחד שטעה בכתובת כמו ההוא מאתמול.”
סימו צעק לה מבפנים, “תגידי לו שיגיש טופס 25!”

אני מיד נבהלתי כי אף פעם לא הייתי טוב עם טפסים, תמיד אני ממלא משהו במקום הלא נכון ואז זה תוקע את הכל, וחוץ מזה זה תמיד הולך לאיבוד או שצריך לפקסס את זה כי הם חושבים שלכולם יש פקס בבית והם לא שמעו אף פעם על אימייל.
אז ישר הרמתי צעקה, “מה, סימו, א-א-אין לי טופס 25, מה טופס 25 עכשיו, מה עשיתי רע” הצטדקתי. “מה, אני בכלל לא צריך להיות פה, סימו, באמת, עם מי צריך לדבר פה?”

אחר-כך מיררתי קצת לעצמי, אמרתי לי “מה זה השטויות האלה, מה, הם עושים צחוק?”

הכל העסק התחיל להרגיש לי מסריח, כמו סיפור של אתגר קרת וידעתי שהכל נראה לי מוכר מאיפשהו אבל לפחות שמחתי שלא נתקעתי בסרט המסריח הזה עם טום ווייטס.
סימו יצא מהשירותים (חשבתי שזה היה המטבח, אבל אניח מניח שאם זה באמת היה המטבח לא היו שמים שם אסלה) ואמר לי בנימה של נגד אפסנאות, “אין מה לעשות, תמלא טופס 25.”
נבהלתי עוד יותר ואמרתי לו “לא ממלא.” אבל זה נשמע כמו “חכה אני אביא את דוד’שלי, הוא יותר גדול ממך.”
“אל תמלא, תעשה מה שאתה רוצה, תעזוב אותי בשקט.”
עניתי לו, אז עם מי צריך לדבר פה?
“אומרים לך, תמלא טופס 25 ויהיה בסדר, מה אתה דואג. אתה סתם מדאיג את עצמך.”
אמרתי לו, מה זה הטופס 25 הזה?
הוא אמר לי “תלך להשיג בשלישות.”
ואז הברמנית, שעיניה בלטו עכשיו עוד יותר, אמרה “אבל קודם לך תראה רופא. ראית כבר רופא?”
עניתי מיד, לא, לא, אני בסדר, לא צריך שום רופא, אני בריא כמו שור. חוץ מזה שאני מת, כמובן. אז מה כבר יכול לקרות לי עכשיו, הא? הנה הכל בסדר, מה אתם רוצים.

יצאתי משם, מאוד עצבני ואז היא צעקה לי שלא שילמתי, אז הרגשתי מטומטם וביקשתי חשבון והחלטתי שאתן לה טיפ נדיב כדי שזה לא יראה כאילו ניסיתי לברוח בלי לשלם, ואז כשקיבלתי את החשבון התרתחתי עליה כי היה כתוב שם “גזוז (כמו פעם) – 18 שקל”. מה גזוז, מה זה השטויות האלה? מה זה החרא הזה, אתם לוקחים 18 שקל על סודה עם קצת ויטמינצ’יק וקוראים לזה “גזוז” וחושבים שזה בסדר? מה זה החרא הזה? לא אמרתי לה את הדברים עם החרא, אבל אני מוסיף את זה עכשיו כי אני עצבני על זה עד עכשיו.

היא אמרה לי שזה רשום בתפריט ואני אמרתי לה שהיא לא נתנה לי בכלל תפריט ואם הייתי יודע לא הייתי מזמין את זה ואיפה התפריטים שלהם בכלל והיא הצביעה על מעל לראש שלה על שלט גדול שהיה כתוב עליו “מים עם ויטמינצ’יק – 12 שקל. גזוז (כמו פעם) – 18 שקל.”

בחוץ, הרחוב כבר לא היה מטודלה. זה היה רחוב שנראה בדיוק כמו מטודלה אבל לא היו בו מכוניות ולא היה בו כביש. היה בו סרט נע כמו שיש בשדות-תעופה, ואנשים עמדו עליו ונעו להם כמו זומבים, גופים ריקים תלויים באוויר . שאלתי זקנה גמדה אחת עם שיערות שיבה בסנטר, סליחה, איפה פה זה השלישות? והיא אמרה לי, “מה אתה צריך?”
אמרתי לה, למלא טופס 25.
“מה זה הטופס הזה?”
מה אכפת לך מה זה הטופס הזה? שאלתי אותך בסך הכל איפה פה זה השלישות, לא באתי להתחיל לדבר איתך על החיים ולהזמין אותך לדייט. סך הכל שאלתי שאלה, לא רוצה לענות לי – אל תעני.
אז היא השיבה לי, “אני לא יודעת איפה זה, תנסה מישהו אחר.” אבל הבנתי מהקול שלה שהיא יודעת טוב טוב איפה השלישות והיא סתם לא רוצה להגיד לי עכשיו כי היא נעלבה או סתם כי היא בנאדם קטן ומגעיל.
ואני אמרתי לה יאללה לכי כוס על האמ-אמא שלך, תודה רבה שזיינת לי את השכל בלי שום סיבה.

אז היא הרימה עלי קול ותפסה אותי בצווארון וצעקה לי בפרצוף “יא בת זונה תקרא לאמא שלך, חצוף קטן, אתה יודע מי אני?!” ואני אמרתי לה “אבל אני- אני לא קראתי לך בת זונה, מה את רוצה ממני בכלל, מה עשיתי לך.” ואז היא עזבה אותי ונפלתי לרצפה והיא ירקה עלי את כל מה שהיה תקוע לה בריאות והלכה משם ואני בכיתי וקיללתי אותה בשקט “חולת נפש.” והמשכתי ככה עוד כמה דקות, קיללתי “דפוקה” ו”משוגעת” ו”מה עשיתי לה בכלל לדפוקה הזאת,” ו”כוס אמא שלה, מה עשיתי לה כבר” ו”שתמות השרמוטה הזאת, שתמות עוד היום הבת זונה” ואחרי כמה דקות הרגשתי קר כי הרוח נשבה לי על החולצה שלי שנרטבה מדמעות.

בשלישות היה סגור, היה שלט שאמר שפותחים רק מחר בבוקר והם לא פתוחים בשעה כזאת. החלטתי שאני מסתלק מכאן ובזבזתי מספיק זמן על המקום המחורבן הזה, אני לא צריך להיות כאן במקום הדפוק הזה עם כל האנשים העקומים האלה והחלטתי ללכת משם.
בדרך פגשתי תינוק מגעיל שהלך על שתיים ונראה קצת כמו המוטנט הסיאמי מ”זיכרון גורלי”. קראו לו שימי. שימי לקח אותי משם מהר ואמר לי מאחורי הפינה בשקט לא להתקרב לשלישות כי אם הם תופסים אותי אז הם מחתימים אותי על טופס 25 ואז הם יכולים לתקוע אותי פה לנצח.

הרגשתי מרומה. אני לא מאמין, אמרתי לו, כל הזמן הזה חשבתי שטופס 25 זה אומר שעשו איתי טעות ואני בכלל לא צריך להיות פה! והוא אמר לי “זה בדיוק מה שהם רוצים שתחשוב, לא חשבת על זה?” ואני אמרתי נכון! אתה צודק! אני כזה אידיוט, אני כזה אידיוט. שימי הביט לשני הצדדים בזריזות כמו לפני שחוצים את הכביש, ימינה, שמאלה ועוד פעם ימינה, וענה לי בשקט “שמע, אם אתה רוצה לצאת מכאן יש דרך אחת לעשות את זה.” ואני מאוד רציתי לשאול אותו, אוקיי, מאיפה יוצאים? אבל במקום זה שאלתי אותו, אני חייב לדעת, אתה נראה כמו תינוק בן חודש אבל מתנהג ומדבר כמו בנאדם מבוגר, מה הקטע? והוא התעצב מאוד וענה לי “אני פה כבר שלושים שנה.” ואני ניסיתי לחשב מינוס בן כמה שנים אני הייתי בן שלושים שנה אבל לא הצלחתי לחשב כלום. אחר כך ניסיתי להבין מה קרה ב-1779 וידעתי שקרה שם משהו חשוב ואחר כך ידעתי פתאום שאנחנו לא ב-1779 וניסיתי לשבור את הראש על להבין באיזו שנה אנחנו עכשיו.

אז מה הדרך לצאת מכאן? שאלתי אותו, והוא אמר לי שצריך לדבר הרב ש”ץ.
שאלתי אותו מי זה הרב ש”ץ והוא אמר לי שאדע כשאפגוש אותו.

באותו יום קיבלתי עבודה בסניף של הלוטו במטודלה פינת עזה, אלא שזה לא היה באמת המקום הזה אלא צומת בעולם מקביל נוראי וכל הזמן אנשים באים למלא לוטו ויש לי המון עבודה ולא הייתי שמח מזה. כל שבוע מישהו אחר זכה בלוטו ולי תמיד היה 2,740 שקל בקופה ולא גרוש יותר, וכשמישהו זכה בפרס הגדול (למשל, 40 מיליון שקלים) אז לא היה לי מאיפה להביא לו והוא היה מתחיל להתווכח איתי שעה ורציתי לקבור את עצמי.
אבל אנשים התרגלו לזה די מהר והיו תמיד אומרים לי “תרשום, תרשום שאתם חייבים לי 40 מיליון שקל ועוד 25  שקל מהזכיה שלי על שני מספרים משבוע עבר. אל תשכח.”
זו היתה עבודה נוראית. והרב ש”ץ הזה אף-פעם לא הגיע בכלל.

עם הזמן השיער שלי הלך והאפיר. בחורה חיוורת ורזה מהבית קפה שליד הביאה לי כל ערב בסוף המשמרת שלה כריכים ישנים מאתמול, שאף אחד לא קנה לא אתמול וגם לא היום. היא תמיד היתה מביאה לי כריכי סלט ביצים, ותמיד הייתי אוכל אותם ומקבל קלקול קיבה של החיים ואז הדוכן של הלוטו היה מסריח כל הלילה ואנשים היו מחמיצים פנים כשהיו ממלאים אצלי לוטו. בשלב מסויים, מרוב ששנאתי אותם, קניתי לי מאוורר קטן בחנות לכלי בית במחיר מופקע, וחיברתי אותו לשולחן שלי, מופנה כלפי חוץ, כך שהוציא את כל האוויר המהביל והמקולקל שייצרתי שם בעזרת הסנדוויצ’ים עם הסלט ביצים המקולקל, החוצה, אל האנשים והרחוב.

עכשיו אנשים התעקשו עוד יותר שאראה רופא, ואני התעקשתי ואמרתי “לא רואה בשום אופן” ושימי התינוק אמר לי “תמשיך ככה. אם יראה אותך הרופא הלך עליך, ישים עליך חותמת שאתה בריא כמו שור ואז יכולים להעלות אותך משפט.”
אמרתי לשימי שהוא צודק, וסיפרתי לו באותה הזדמנות שאני שונא את פייסבוק ואת מי שעשה את האתר הדפוק הזה כי זה הפך את המצלמות לדבר שאני הכי מפחד ממנו, כי כל דביל שמצלם אנשים בהזדמנויות חברתיות מעלה את התמונות שלהם לפייסבוק ומתייג אותך ואז אנשים רואים אותך ואתה נראה כמו דביל.
שימי אמר לי שזה באמת לא משנה עכשיו, כי אין פה אינטרנט. שאלתי, איך זה אפשרי שאין פה אינטרנט ושימי אמר לי “בטח שאפשרי, טכנאים של הוט ושל בזק לא מגיעים לכאן בכלל, אין להם איך להגיע לכאן ולחזור. למרות שיש פה איזה אחד שעבד פעם בהוט והשתכר בדרך חזרה מהעבודה ועשה תאונת דרכים, והוא הגיע לפה עם האוטו של הוט כי איתו הוא עשה את התאונה, אז הוא ארגן לנו כבלים בחינם. אבל לא קולטים 5+.”

שאלתי אותו אם קולטים פה ערוץ 3 והוא אמר לי שהתפלקתי על השכל כי כבר מזמן אין יותר ערוץ 3 כמו שאין יותר את ערוץ הסרטים (ערוץ 4) אבל מה שכן משדרים כאן “ערב טוב עם גיא פינס” ופרקים של “חברים” בשידורים חוזרים כל היום, ואני הבנתי שבאמת הגעתי לגיהנום.
יום אחד, כשהייתי כבר קרוב לפנסיה, הגיע הרב ש”ץ. הוא נסע בג’יפ חבוט וחייך אלי. “אתה חדש פה, הא חביבי?” הוא שאל אותי.
איפה היית עד עכשיו?! התנפלתי עליו. יש לך בכלל מושג כמה זמן אני כבר מחכה לך? איפה היית??!
הוא לא נרתע בכלל, וענה לי בחיוך שלו “עשיתי תדריך לפטרול.”

אחר-כך התאהבתי בבת שלו. זה ממשיך, אבל בפוסט הבא כנראה. סליחה – בפוסט הבא-הבא.

פוסטים דומים: