mr_cheap1

בקיץ הזה ניסיתי לעשות את הבלתי אפשרי: לעבוד בשתי עבודות מסריחות במשרה חלקית, כדי להתקמבן על משכורת של משרה מלאה או משהו קרוב לזה.

ביום עבדתי כמורה לילדים בבתי-ספר יסודיים (לימדתי “מדעים”), ובלילה מצצתי לחסרי בית בכיכר החתולות תמורת וודקה עבדתי בבית-המלון הכי מצ’וקמק בירושלים בתור פקיד קבלה.

על מערכת החינוך שלנו יש לי כמה מילים להגיד. אחרי שלימדתי, אמנם תקופה מאוד קצרה (חודש-חודשיים, משהו כזה), בשירות מדינת ישראל, אני יכול להבין למה המדינה שלנו נמצאת במצב הנוכחי שלה ולמה היא מתקדמת בכיוון הרע שאליו היא מתגלגלת. לא מצפים לכלום מהילדים, אז מה הפלא שהם כולם יוצאים מטומטמים? חומר הלימוד שנדרשתי להעביר היה נמוך, משעמם וחסר השראה. הילדים לא מצאו בו שום עניין. תחשבו על זה – המורים של היום צריכים להיאבק בכיתות של ילדים שיש להם פלאפונים (אלוהים אדירים), משחקים מפגרים כאלה בצורת כדור שהופכים לפוקימונים ארורים כשזורקים אותם על הרצפה, חוצפה שלמדו מהורים מפונקים בני דור ה-Baby Busters, דור האיכס – האנשים האלה שנולדו בין אמצע שנות ה-60 לאמצע שנות ה-70. לילדים החדשים האלה שבאו, למצער, לעולם יש עכשיו ים שלם של גירויים מוחיים חדשים שהעולם היה זר להם. לך תשבור את הראש איך להחזיק תשומת לב של כיתה של נבלות כאלה במשך שעה וחצי כי כל מה שהם רגילים אליו זה ששטטוס 3000, פוקימון בחלל, טריליארד ערוצים בטלוויזיה, משחקים בפלאפון ו”האח הגדול VIP” ואני לא יודע איזה עוד זבל הילדים היום צורכים, ואתה מבין למה מערכת החינוך, הבריאות וההורים עצמם דוחפים להם ריטלין ומדוע “תסמונת הפרעת קשב”, תירוץ שנשענתי עליו כל חיי, הפכה לתופעה רווחת כל-כך בשנים האחרונות בקרב ילדי העולם המערבי.

הילדים מקבלים את כל מה שרק אפשר לקבל מהורים שקיבלו כל מה שרק אפשר היה לקבל. הם מפונקים בצורה נוראית, שולחים הודעות SMS אחד לשני באמצע השיעור, חצופים ונודניקים בצורה שלא תיאמן.
ההורים שלהם, ההורים העקומים שלהם (וגם אנחנו, הדור הבא – דור ה-Y) כבר נולדו לעולם שבו הכל מרוכז סביב ה”אני” – כי עבור אבא ואמא שלך אתה הדבר הכי חשוב בעולם, ואתה הדבר היחיד בעולם ומה שהכי חשוב בעולם זה שתהיה מאושר. האנשים האלה קיבלו כל מה שרצו, הכל הסתובב סביבם, סביב ה”אניאניאני”. ככה נולדו דברים כמו פייסבוק. האנשים האלה, שגדלו אל עולם של שפע ושגשוג טכנולוגי קיבלו הכל, התרגלו שהכל מותאם להם. כל מי שמתעסק בשיווק יודע שהיום צריך לפנות אל האדם הפרטי, אל מה שמתאים לו באופן אישי. למוצרים יש חיי מדף זעומים, וכל מוצר מגיע עם שלל מוצרי “ציוד היקפי” – Accessories, אביזרים חמודים שהופכים את האייפונים שלנו והקרוקס שלנו לכל-כך שלנו, לכל-כך אנחנו, וכל-כך מתאים לאופי המיוחג’ שלנו. איכס.
וההורים האיומים והמפונקים האלה מעבירים את החינוך האנוכי והמפונק הזה ל-1.2 הילדים המיוחג’ים שלהם כי הם הדבר הכי-הכי חשוב בעולם (אלא מה).

סרטים וספרים ותוכניות טלוויזיה מנסים להזהיר אותנו מהכיוון האיום שהעולם המערבי מדרדר אליו מדי שנה, אבל לא ממש אכפת לנו. אף אחד לא ממש מרים צעקה, אף אחד לא ממש מעז להרים פה איזו מנהיגות חברתית ומוסרית ששואפת לערכים שאיבדנו, אף אחד לא חותר לבקר את עצמנו, הנהנתנים, המשמינים, המזיעים, הצרכניים בצורה מגוכחת (אולי הרת אסון), האנוכיים, המסופקים מעצמנו. כמו שקורט אנדרסן כותב בספר החדש והמעולה שלו Reset: How This Crisis Can Restore Our Values and Renew America, יש כנראה טעם להשוות בין התרבות המערבית במצבה הנוכחי לאימפריה הרומית בשלביה המאוחרים.

אל תחשבו שהייתי מורה נאחס, דאונר או נוקשה – דווקא הייתי מורה די טוב, כי למרות שלא סבלתי את הילדים האלה (אבל אהבתי את העבודה הנוחה) העברתי את השיעורים בצורה די כיפית. לפחות ככה אני מעדיף לחשוב.

במקום לבזבז לילדים ולי את הזמן בשיעורים האלה עם חומר הלימוד היבש והרגיל שהייתי צריך להעביר, דברים כמו “איך עובד פרופלור?” ו”מהו כוח הכבידה?” דיברנו על דברים שנראו לי, באופן אישי, קצת מעניינים יותר. למשל, “למה השמים כחולים?”, או “איך נוצרים הרים?” או “איך נולד הירח?” ודברים כאלה. דברים שלא היו בחומר הלימוד. כי, אם תחשבו על זה, כמה לעזאזל כבר אפשר לדבר על כוח הכבידה?

אני חושב שהבעיה העיקרית במערכת החינוך, וזה דבר שהרגשתי כל חיי, הוא שלא נותנים טיפה של כבוד לילדים. נכון, הם נודניקים, מנוזלים, מעצבנים ובאופן כללי חבורה של עקרבים קטנים ומרושעים, אבל זו לא סיבה לזלזל באינטיליגנציה שלהם – אינטיליגנציה מועטה מאוד אמנם, אבל לא כפי שמערכת החינוך בישראל חושבת.

בחיי, האנשים העקומים האלה במשרד החינוך בוודאי חושבים שכל הילדים בישראל מפגרים, ולכן הם מתייחסים אליהם ככאלה, ולכן הם גדלים כאלה. בתוך כל הקלסרים השמנים שנתנו לי עם חומרי הלימוד לכל השנה, לא מצאתי ולו זרזיף של ידע מעניין, חשוב, שימושי או מאתגר. אין פה טיפת אתגר – זה כאילו שהם מפחדים לנסות לאתגר את התלמידים, כדי שהטיפשים יותר שביניהם לא יעלבו. באיזה מין עולם עקום ובינוני אנחנו חיים?
משרד החינוך מגדל לנו דור של מורים עקומים ובינוניים, משעממים וחסרי מעוף. מורים מסורסים שפוחדים לחרוג מהחומר הלימודי ולהיות שונים, להיות מורים שאת השיעורים שלהם הילדים יזכרו לכל החיים ולא בגלל צלקות נפשיות.
כשהתקבלתי לעבודה הזאת נזכרתי בכמה מורים באמת גדולים שהיו לי כשהייתי קטן, למשל מורה אחד למדעים שהניף דלי מים מעל הראש שלו כדי להדגים את הכוח הצנטריפוגלי, ומורה ש
היה עוד איזה מורה. נו
מורה ש
זהו, אני חושב שלא. אני כנראה לא זוכר אף מורה מהבית ספר חוץ ממורה אחד לתנ”ך שפעם התעצבן על כיתת המב”ר (העקומים) וצעק עליהם “נמאס לי, אתם על הזין שלי” והופיע על שער עיתון ירושלים, ועוד מורה אחת ממש כוסית שהיתה לי שהייתי בוהה לה בחזה כל השיעור והיא נאלצה למצוא תירוצים כדי להעיף אותי מהכיתה כל הזמן רק כדי שאפסיק לבהות לה בציצים.

יום אחד פשוט נשבר לי הזין והחלטתי שהיום אני לא הולך לדבר על פרופלורים, על “כתב מראה”, על מגנטים או אף אחת מהשטויות האחרות. אבל כבר הספקתי ללמד אותם על כל דבר מדעי שידעתי – מ-איך עובד האינטרנט, ל-מאיפה באה הרוח וחורים שחורים ופצצות מימן, ולא היה לי מושג מה אני הולך ללמד אותם היום. גם איחרתי לשיעור, כמו תמיד, וגם שכחתי את חומר הלימוד בבית ולא ידעתי על מה לעבור. אה, ואני חושב שגם הייתי מסטול. אז הייתי מוכרח לאלתר.
הלכתי לפיצוציה ברחוב עזה וקניתי בקבוק ליטר וחצי קולה וחפיסת מנטוס. הגעתי לשיעור והתחלתי לבלבל לילדים את השכל על הרי געש וגייזרים והבטחתי להם בסוף ניסוי מגניב, שאמנם לא היה קשור לכלום.

אחר כך הוצאתי את הכיתה שלי לחצר בית הספר וערכנו את הניסוי, שהיה באמת די מגניב – הקולה זינקה לאיזה 15 מטר גובה באוויר.

הבגדים שלי התלכלכו בקוקה קולה אבל הילדים ממש התלהבו ולא הפסיקו לדבר על זה במשך שבועיים. הם שאלו אותי איך זה עובד, ולא היה לי מושג אז המצאתי כלמיני שטויות ונראה שהם קנו את זה.

קיבלתי המון צעקות על הראש על זה שזה מסוכן, ומה אם זה היה מוציא למישהו עין ושזה בכלל לא קשור לניסוי של הטלפון שעשוי מכוסות פלסטיק מחוברות בחוט שהייתי אמור להעביר היום, ושעבדו קשה מאוד כל השנה על לבנות את תכנית הלימודים הזאת כדי שאנחנו לא נצטרך להפעיל את השכל והרגש.
זמן קצר אחר-כך פיטרו אותי.

בערך בתקופה הזאת התחלתי לעבוד בבית-מלון בתור פקיד לילה. זו היתה עבודה מסריחה מאוד ובמחשבה שניה כבר אין לי חשק כרגע לכתוב עליה, אז אני אמשיך את הפוסט הזה פעם אחרת.

פוסטים דומים: