המלך הארולד הראשון מלך באנגליה במאה ה-11 במשך חמש שנים בלבד.
הארולד, שנקרא במקור על-ידי אביו “הארולד כף-רגל-הארנב”, היה בנו המאומץ של המושל האגדי קנוט הגדול שחי ארבעים שנה ובמהלך עשרים מתוכן שלט באיזור שנע מפולין ועד חופיה המזרחיים של אירלנד בערך באותה תקופה.

קנוט הגדול היה באמת שליט אגדי, מלך כמו שמלך צריך להיות. תחשבו על זה. בגיל עשרים ואחת בלבד הפך למלך אנגליה. שנתיים אחר-כך מלך גם על דנמרק. בתקופת חייו הקצרה, אתם חייבים להודות, קנוט הגדול הצליח להיות גם מלך נורווגיה – ולהחזיק בתפקיד המלך של המדינות כל שלושת האלה עד מותו ב-1035. אה, ובדרך הוא הספיק גם למלוך על חלקים גדולים משוודיה, אבל מי בכלל רוצה שום קשר עם העם המגעיל הזה.

אומרים שכשאנשים מתים הם מאבדים שליטה, במחילה מכם, על שרירי פי הטבעת שלהם ומחרבנים במכנסיים כל מה שאכלו בבוקר. זה בדיוק מה שקרה כשנקוט הגדול מת הוא השאיר אחריו את הארולד כף-הרגל, אדם פחדן, תזזיתי וחשדן.

אבל קנוט הגדול הותיר אחריו גם בן נוסף לשלוט על אנגליה – קנוט החזק, בנו האמיץ והחכם.

השמות באמת פעלו כנבואה שמגשימה את עצמה. הארולד כף-הרגל, שנקרא כך כי היה צייד כשרוני וזריז, היה גם זריז מספיק לתפוס בחטף לאחיו, היורש החוקי, את כס המלוכה על אנגליה.

קנוט הגדול כנראה חש שלא היה שליט תקיף מספיק כששלט בשטח שהשתרע מפולין ועד אירלנד, וקבע את שמו של קנוט החזק בתקווה שיורשו העיקרי יצליח היכן שאביו אולי נכשל.

ובאמת, קנוט החזק תפס מאוחר יותר חזרה את השלטון, כבר לא מהארולד אלא ממנהיג אחר, דודו של אותו דוכס ממרלבורו, שלפני שהוציא את כף-רגל-הארנב להורג, דאג לנקר את עיניו ולתפור לו במקומן זוג כלי דמקה. קנוט החזק חפר את גופתו של אחיו המאומץ ובאהבת אחים ודאגה משפחתית זרק אותה לביצה. מהר מאוד הגשים את שאיפותיו של אביו, והפך לרודן קשה בצורה בלתי נסבלת שמיררה לאנגלים את החיים.

הארולד היה אכזר לא פחות, אבל ברמה פחדנית יותר: הוא היה מנהיג חלש מאוד, שפחד לעצבן את האנגלים אבל לא היסס לתלות כל אדם קרוב לו שעיצבן אותו.
במהלך משחק דמקה עם דוכס מרלבורו ניסה לרמות. דוכס מרלבורו התעצבן, הפך את שולחן הדמקה במכה וקרא להארולד כף-רגל-הארנב “אוכל אחורה”.

הארולד הפגוע שתק, חשב, חייך ושלח את הדוכס ממרלבורו לדרכו. אחר-כך הורה לערוף את ראש בטרם יצא מהארמון. אחר-כך תלה אותו הפוך כדי לתת לדם להתנקז מגופו, ופקד למלא את ביטנו, דרך גרונו הפעור, בכלי דמקה.

במאה השמינית, מלך הודו ויקראמאדיטיה, שאהב מאוד משחקי אסטרטגיה, ביקש מאחד הממציאים הצבאיים של הממלכה לבנות את משחק האסטרטגיה המתוחכם והמעניין ביותר בעולם. הממציא הסכים, וחזר אל ויקראמאדיטיה אחרי שנה אחת ויום.

“מלכי,” הוא אמר, “השקעתי שנה מחיי כדי להמציא את משחק האסטרטגיה המתוחכם והמהנה ביותר בהיסטוריה של האדם.”

זה באמת היה משחק מדהים. זה היה משהו כמו טקטיקו, אבל על לוח קטן יותר – של דמקה.

המלך, שהתלהב באותו רגע כמו שאני התלהבתי ביום שהורדתי מהאינטרנט את GTA 4, שאל את הממציא הצבאי מה ירצה עבורה.

הממציא הציע למלך שתי אפשרויות: את משקל גופו בזהב, או סך המטבעות שהמלך יניח על שולחן הדמקה באופן הבא:

מטבע אחד במשבצת הראשונה, שני מטבעות במשבצת השניה, ארבעה בשלישית וכן הלאה.
המלך ההודי הטמבל קפץ על ההצעה עם הכסף, לחץ יד עם הממציא, ופתח את הקופה הקטנה.
מטבע אחד במשבצת הראשונה, שניים במשבצת השניה, ארבעה בשלישית וכן הלאה. כשהגיע למשבצת השלושים ושתיים כבר לא היה די כסף בעולם כולו.

ויקראמאדיטיה התעצבן קצת אחרי המשבצת העשרים, כשהסכום עלה ליותר מחצי מיליון מטבעות, והורה להרוג את הממציא הצבאי בדרך שבה הוציאו באותה תקופה מרגלים להורג בהודו – על-ידי כך שגרמו לפיל לרמוס את ראשו.
הדרך שבה פילים הוציאו להורג שוחזרה גם על-ידי הבריטים כששלטו בהודו: הפיל החזיק את כף רגלו על ראשו של האדם, והיה היחידי שיחליט אם האדם יחיה. אם הפיל הניח את רגלו על הראש, הראש נמחץ כמו טוסט גבינה צהובה וקטשופ. אם הפיל הניח את רגלו על האדמה, האדם שוחרר לחופשי.

דרך אגב, הסכום המלא, במשבצת ה-64, הוא 18,446,744,073,709,551,615. זה משהו כמו שמונה-עשר מיליון מיליון מיליון וחצי. אני לא יודע איך קוראים למספר הזה אבל אני מניח שזה בערך הסכום שהאמריקאים חייבים עכשיו לסינים, ולמען האמת שני המקרים לא שונים זה מזה באופן מהותי.

דמקה תמיד ששחקה תפקיד מרכזי במוות.
וגם אצלנו בארץ חמדת אבות. מעטים מאוד האנשים שזוכרים שבסוף שנות השמונים, בגל העליה מברית המועצות, עלה ארצה בחור צעיר בשם אלכסנדר יורייביץ’ אבמנובקין, שקיבל מהעיתונות הארצית את התואר “רוצח הדמקה”.

אבמנובקין נולד במוסקבה בשכונה מיטישצ’י בשנת 1964. בנם של סבטלנה ואיגור אבמנובקין, רוקח ודאיטנית הומאופטית, אלכסנדר התחנך בגימנסיון של סנקט פטרסבורג ומאוחר יותר סיים בהצטיינות יתרה את לימודיו לתואר ראשון ושני בחוג למתמטיקה ומדעי המחשב בגבעת רם. הוא היה צעיר שקט וביישן שחייך כל הזמן, שבילה את זמנו ביצירת גרסאות חדשות ואחרות למשחק “טטריס”. חבריו ללימודים תיארו אותו כאדם טרוד, שהיה משחק דמקה עם עצמו באופן כפייתי באוטובוס ובחדרו הקטן במעונות, ממנו יצא לעיתים רחוק בלבד.

בעשרה בינואר 1993 הורשע אבמנובקין בשלוש רציחות, למרות שהואשם ברציחתם של שישים וארבעה אנשים סך-הכל – כמספר המשבצות על לוח הדמקה. הוא נידון ל-16 שנה בכלא.

בספרו “לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה – חייו של רוצח הדמקה” מעלה בני גורן (שפגש את אבמנובקין’ בבית-הסוהר) סברה שעוד בזמן לימודיו, אלכסנדר רצח לכאורה 14 בני-אדם. ואכן, בריאיון לעיתון “מעריב” דיווח עד ראייה אנונימי ששמע את רוצח הדמקה בשנת 1991 אומר לעצמו בהתלהבות דתית, שבועות מספר לפני שנרצחה מאיה פריד ממשבצת 58, “עוד שלוש משבצות יש לי מלכה”.

שוטר מקוף פשוט העלה את הסברה שקיים צופן ודפוס לרציחות – הגופות בותרו והוטמנו ברחבי ירושלים בטבלה מסודרת של 8 על 8, במרחק קבוע של 82 מטרים בין משבצת למשבצת. השוטר, שבכלל אפילו לא אוהב דמקה, הוביל את משטרת לחפור ברחבי העיר ולמצוא גופות רבות נוספות שהוטמנו. בעוד המשטרה טענה שהמקרים כולם פוענחו, עשרים מהגופות עדיין לא זוהו כיוון שנשרפו כליל. בני גורן טוען בספרו כי אלו הם הכלים השרופים במשחק הדמקה ששיחק אמנובקין עם עצמו.

אבמנובקין, שדרש לייצג את עצמו במשפט על-אף הסערה התקשורתית שהתחוללה באותם ימים בארץ, הצליח לשכנע את שופטי בית המשפט העליון שהדפוס פשוט אינו אפשרי מבחינה מתמטית. הרציחות בוצעו בצורה מושלמת, ואבמנובקין דאג להעלים את הראיות בצורה מושלמת כל-כך, שההסתברות, כדבריו, היתה גבוהה יותר לזכות בלוטו ולהפגע מפגיעת ברק באותו יום.

הרציחות בוצעו באופן הבא: אבמנובקין אפה עוגת שוקולד-וניל. אחר-כך פיתה את הקורבנות אל עמק המצלבה לחלוק איתו את העוגה, שם הרג אותן בדרכים שונות. אבמנובקין לא היפלה בין קורבנותיו: גברים ונשים, ילדים וזקנים. כל מי שהסכים להצטרף אל אבמנובקין לאכול עוגה. הכותרת בעיתונים באותם ימים היתה “אם אין לחם, רק אל תאכלו עוגות”.

אבמנובקין כתב מספר ספרים מהכלא. האחרון שבהם, “לאפות בלי לבכות – 120 מתכונים קלילים לעוגות ועוגיות” (1999) היה לרב מכר ברשימת ספרי הבישול.

פוסטים דומים: