עישנתי הרבה והלכתי למכולת לקנות לי סטילה כדי שהעיניים שלי לא יהיו אדומות. בדרך למכולת הספקתי לנעול את הדלת חמש עשרה פעמים כי בכל פעם שעזבתי את הדלת שכחתי אם זכרתי לבדוק אותה הרגע.
ירדתי במדרגות וזה היה קשה. ירדתי קצת עקום במדרגות אז טיפסתי חזרה לקומה האחרונה של הבניין כי שכחתי נעל אחת ליד המיטה ואז ירדתי קומה אחת כי עליתי אחת יותר מדי. חזרתי לדירה שלי, אכלתי גלידה ורוטב ברביקיו, ניגבתי את הפה בסמרטוט הכלים והשתעלתי לעבר המקרר ואמרתי לו בבדיחותא שהוא חייב לי מילקי. אחר כך נפלה עלי עגלת שוק מהבוידעם. עגלת שוק מהשוק, שהיתה בבוידעם – לא קניתי אותה בבוידעם. העגלה המטופשת הזאת נפלה לי ישר על הראש וריסקה אותי לרצפה כי היא היתה מלאה באיזה מאה קילו תפוחי-אדמה רקובים שפעם קניתי כשהייתי מסטול מאיזה מישהו מאחורי השוק כדי לעשות לשכנים שלי שאני לא אוהב את המוות.

התעוררתי ביום שלישי. אני יודע שזה היה יום שלישי כי ממש הרגשתי את זה. אני לא יודע כמה זמן ישנתי. אולי זה היה בכלל אותו יום, אני לא יודע – אולי עברו חודשיים, אולי מאה שנה.

היום שלישי הזה לא הרגיש כמו יום שלישי רגיל. הוא הרגיש קצת כמו האנגובר של יום רביעי למען האמת, אבל ידעתי שזה יום שלישי. יום שלישי מיוחד.

“יום שלישי מיוחד” אמרתי לעצמי כשהצלחתי לקלף את הפנים שלי ממשהו שנראה כמו פירה ירוק ספוגי מתפוחי אדמה משנה שעברה שנרקבו והפכו למחית במגע עם הרצפה. חוש הטעם נחלץ לעזרה. כן, ללא ספק – פירה ירוק ספוגי מתפוחי אדמה משנה שעברה.

אם אתם מוכרחים לדעת, זה בכלל לא היה טעים. אבל לא אכלתי יומיים, אולי חודשיים, אולי 100 שנה, אז הרגשתי שאני חייב לאכול משהו. גם ככה היה לי קשה מאוד לזוז. היה לי מאה קילו של תפוחי-אדמה על הגב, בתוך הסחוס. אז לא היה לי שום דבר מועיל אחר לעשות מאשר להמשיך לאכול פירה.

בשלב מסויים כל הויטמינים והדברים הירוקים הטובים האחרים במחית הבריאות הזאת עשו אותי כל-כך חזק שבתנופת יד העפתי מעלי את כל עגלת השוק שקניתי בבוידעם. כמובן, בשלב זה היא כבר היתה כמעט ריקה.

כל כך התעצבנתי על העגלה המחורבנת הזאת שתפסתי אותה ביד חזקה ובזרוע נטויה והעפתי אותה ישר לתוך הבוידעם השחור. “לכי לכל הרוחות, יא בת זונה!” צעקתי לעברה, ואני חושב שהיא לא שמעה אותי כי לא שמעתי אותה נפלת לשום מקום.

מוזר, אמרתי לעצמי, משהו פה קצת דפוק.
הרמתי תפוז וזרקתי אותו לבוידעם. כלום! לא שומעים אפילו את הרוח!
משהו פה לא בסדר. לקחתי פנס והרמתי אותו לבוידעם. עליתי על כיסא ואז ירדתי ממנו וקירבתי אותו אל הבוידעם ואז עליתי עליו ואז ירדתי ממנו כי זה מסוכן לעלות על כיסא שנמצא על שולחן, ואז אמרתי לעצמי “אל תהיה קוקסינל” ועליתי על הכיסא.

קירבתי את הפנס עמוק אל תוך הבוידעם ושם בחושך ניסיתי לראות מה לעזאזל הולך שם אבל הכל היה עדיין חשוך. אתם מכירים את זה שאתם מכוונים פנס אל תוך חושך מוחלט? אתה מרגיש קצת מטומטם כשאתה עושה את זה. זה כמו להשתין בגשם, זה כמו לראות סרט מתח ולהיות היחידי בקולנוע שלא מבין את העלילה.

אז התקרבתי עוד קצת ועוד קצת וניסיתי לאזן את עצמי על הכיסא שעל השולחן וככה אני חושב שראיתי שם שם איזה משהו אבל אני לא מצליח להיזכר מה זה היה כי בערך כשראיתי את זה הכיסא החליק ודפקתי את הסנטר על סף הבוידעם ואז נדפק לי המצח ברצפה של המטבח והכיסא נפל עלי.

הרמתי את הכיסא ובעצבים זרקתי אותו לקיבינימט לתוך הבוידעם אבל הוא לא השמיע צליל. בשלב הזה ירד האסימון ואמרתי לעצמי שאולי קורה כאן משהו מגניב. הלכתי להביא את המצלמה שלי וכשחזרתי הבאתי איתי כיסא מהחדר. ירד לי דם מהמצח על היד ונבהלתי כי חשבתי שנחתכה לי היד ולא הצלחתי להבין איך זה שאם נחתכה לי היד אז למה הראש שלי כואב. קירבתי את השולחן עוד קצת אל הבוידעם, עליתי על הכיסא וקפצתי ממנו לבוידעם עם המצלמה ביד.
אתם לא יודעים כמה מבסוט הייתי מעצמי אחרי זה. זה היה כלכך מגניב כי בעצם אמרתי לעצמי בלב שהראיתי לבוידעם הזה מה זה.

בבוידעם היה חשוך אבל לא נורא, אם סובבתי את הראש יכולתי לחזור לבית שלי. זה בסדר. הרצפה היתה לחה ומגעילה, כמו טופי שנמס. הקירות היו קירות של מערה, וחרקים גועליים זחלו עליהם. זחלתי עם היד קצת לפני וקצת מעל לראש כי לא רציתי לדפוק את הראש. אבל עמוק בפנים התנגנה מוזיקה. מוזיקה שקטה כזאת, מתוקה ומצמררת, מוזיקה כמו מהתחלה של סרט שהסוף בו הולך להיות רע.

התקרבתי קצת בפחד, מפעם לפעם נשענתי על התחת לא החליק על הרצפה. הלכתי עם היד לפני. היה חשוך מאוד. אחרי איזה 10 מטר של זחילה נגעתי ביד במסך שהיה שהיה שחור וכחול כמו ואורות זעירים בקעו ממנו כאילו היה לילה קטן. הכנסתי את היד. בפנים קר ורוח מנשבת. לקחתי את המצלמה והכנסתי אותה אל תוך הלילה. לחצתי על הכפתור וצילמתי – הבזק קלוש בקע מהכוכבים והירחים. והמצלמה שלי נפלה.

כוס אמ אמ אמק, התנתק לי עכשיו האינטרנט.
תגידו, למה כשהאינטרנט שלי נדפק לי הוט אומרים לי שנטוויז’ן אשמים ונטוויז’ן אומרים לי שהשניים אשמים? מה זה החרא הזה?
מה, אף אחד לא יכול לקחת אחריות על משהו במדינה הזאת? כולם ככה פה? כל הפוליטיקאים שהיו במדינה הזאת, מישהו פעם לקח אחריות על מעשה אחד מכל המעשים הרעים, המושחתים, האנוכיים והדביליים שהם עשו? מישהו פעם התחרט על משהו? אף אחד לא!
מישהו יכול להזכיר לי מתי לעזאזל פוליטיקאי מטופש כלשהו התנצל על איזה חרא שהוא עשה? הרי לא יכול להיות שכל הטמבלים האלה שמנהלים לנו את החיים כולם צדיקים תמימים שכולם רק מציקים להם כל היום על לא עוול בכפם?
אין פה אף פוליטיקאי הגון במדינה הזאת. מה זה החרא הזה, למה תמיד מייצגים אותנו 120 טמבלים חסרי ביצים?
אני מעדיף ששודדים ינהלו לי את המדינה, הם לפחות לא מתביישים בזה שהם מושחתים.

ובכן.
המצלמה נפלה. היא החליקה לי מהיד.
אז ניסיתי לתפוס אותה אבל היא ככה התחמקה לי מהידיים ונפלה, כמו שקורה לי לפעמים דווקא עם דברים שבירים ותינוקות.

ככל שניסיתי לתפוס אותה יותר החלקתי פנימה. הלילה הקטן משך אותי אליו.

אבל עכשיו כבר מאוחר וצריך ללכת לישון.
בפוסט הבא אספר לכם מה קרה אחר כך ומה ראיתי שם.

פוסטים דומים: