מתי בפעם האחרונה יצא לכם להיות בתאטרון ז’ראר בכר?
הפעם האחרונה שהייתי שם היתה בכתה ד’, אולי.
זכרתי את המקום ההוא ענק. הייתי בגודל של עוגיית צ’וקולצ’יפס כשישבתי שם ולא ממש הבנתי מה קורה סביבי
(זה בערך מסכם את כל הילדות שלי), ותאטרון ז’ראר בכר נראה לי כמו היקום, עם מושבים נוחים.
לא מזמן, בדרך לאוניברסיטה, נתקלתי במודעה הזאת ברחוב.

כשהגעתי לשם הייתי מסטול לחלוטין. כשאתה יכול להרשות לעצמך ללכת להצגה ב-11 בבוקר ביום חול, אתה גם לא מתנגד להוריד כמה ראשים לפני שאתה יוצא מהבית.
קיבלנו כרטיסים לאחת השורות האחרונות, וכשנכנסתי חטפתי אגרוף לאף. לא באמת, אבל זה הרגיש כך. מרכז ז’ראר בכר היה קטנטן.
טוב, אולי לא קטנטן, אבל בהחלט הרבה יותר פצפון ממה שזכרתי אותו כשעוד הברזתי מכתה ד’.
זה קרה לי לפני כמה שנים עם גן החיות התנכ”י.
כשאני חושב על זה, זה גם קרה לי כשביקרתי בבית של סבתא וסבא שלי, אחרי שלא הייתי שם חמש שנים.
הכל כל-כך קטן שזה פשוט עצוב. המתג של האורות, זה שפעם לא הגעתי אליו גם כשקפצתי מכסא ודפקתי את הראש בקיר, היה עכשיו בגובה החגורה שלי.

זו היתה בערך אותה חוויה בשבילי, וסבתא שלי לא היתה שם בסביבה עם עוגיות ושוקו (מה שעשה אותי עצוב יותר). התעשתתי די מהר. קלטנו שחוץ מאיתנו היו עוד כמה סטודנטים וסטודנטיות, וכולנו מוקפים בהמון ילדים קטנים מתרוצצים, צועקים, שרים, מנגבים נזלת על הרצפה. מהר מאוד חזר אלי הזכרון מכתה ד’. הרגשתי קצת כאילו הייתי שוב בכתה ד’, והמבחן-אמצע והשכ”ד התפוגגו לי מהראש, דרך האוזניים.

ההצגה התחילה.
די מהר קלטתי שהיא עיבוד בחרוזים למעשיה אלמותית של האחים גרים.
למי מכם שזוכרים את הסדרה המופלאה “סיפורי עמים” של ג’ים הנסון (הגאון שהיה אחראי גם לחבובות, בין השאר), הזקן עם הכלב סיפרו את אותה מעשיה.

ישבתי מרותק לכסא במשך כל ההצגה. בין היתר, בגלל שילד מניאק אחד הדביק מסטיק לכסא שישבתי עליו.
או אולי זה הייתי אני, אני לא זוכר. שכחתי הכל די מהר.
כך או כך, “הנסיכה והקיפוד” היא הצגה מעולה.

היו גם כמה קטעים חלשים, אז שיחקתי סנייק בפלאפון עד שהם נגמרו.

הנסיכה והקיפוד

הנה הפרטים:

http://www.jlm.israel.net/home/event.php?id=7259