עישנתי ירוק לפני כמה ימים, אז הלכתי לגן סאקר להתפנן. הסתכלתי על העננים וראיתי בהם פרצופים. אחר-כך הסתכלתי על כלבים, ואז שוב הסתכלתי על העננים וראיתי בהם פרצופים של כלבים. מאוחר יותר חזרתי הביתה וגיליתי שהדלת לא נעולה.

נכנסתי בזהירות אבל לא היה שום פורץ בסביבה. די מהר גיליתי שהוא גם בכלל לא גנב כלום ולא נגע בשום דבר, והוא בכלל לא היה בבית. די מהר גיליתי שאין עלי מפתחות, וסימן ששכחתי את המפתחות בדלת, מבחוץ, כשיצאתי מסטול אל הפארק. עשיתי 1 ועוד 1 והבנתי לאט שמישהו לקח לי את המפתחות מהדלת. “זה ממש לא טוב,” חשבתי לעצמי ופתחתי שקית של במבה.

“חשוד מאוד,” אמרתי לעצמי בקול רם מדי. הבטתי מיד מבט לכל הכיוונים לוודא שאף אחד לא שמע את הפאדיחה שלי, אבל לא היה שם אף אחד, גם לא הפורץ. האמת היא שהמפתחות האלה הם לא קריטיים, זו דלת מעאפנה מעץ דק, שגם ילדה קטנה עם פטיש של יום העצמאות יכולה להפיל בשתיים-שלוש מכות.

אבל בכל זאת, התחלתי לחפש את המפתחות בכל מקום שיכולתי: חיפשתי מתחת לספה, ומאחורי המקרר, ומתחת למקרר ובתוך המקרר, ובתוך הכריות של הספה ובתוך המגירה הקטנה שאף-פעם לא הצלחתי לפתוח, ומתחת לשטיחון של השכנה, ובבוידעם עם העכברושים. חיפשתי מתחת למסך של המחשב ואז מתחת למקלדת, חיפשתי בתוך הסירים. די מוקדם בהתחלה שכחתי מה חיפשתי ובעיקר חיפשתי להזכר במה בעצם חיפשתי.
אחר-כך שכחתי הכל ואמרתי, “יאללה, כוסאמק.” בלי באמת לזכור את מה באמת חיפשתי ולא מצאתי. הבנתי שאני מחפש את מה שלא חיפשתי כבר שעתיים ומשהו. נבהלתי, כי אני חייב לסיים איזה תרגיל מסריח עד מחר ואני דוחה את זה כבר שבועיים. התיישבתי מול המחשב ואמרתי לעצמי, “יאללה, עכשיו נסיים את התרגיל.”

אבל בדרך במחשב, בתוך תפריט “התחל”, העכבר שלי הלך לאיבוד ופנה שמאלה בפניה הלא-נכונה, ונכנס בטעות ל”משחקים”. ברגע שקלטתי את זה נלחצתי, כי ידעתי שתמיד כשאני והעכבר של המחשב מגיעים לכאן אין דרך חזרה.

“אני אשחק איזה 20 דקות כדי להרגע,” אמרתי לעצמי.
“מותר לי לפנק את עצמי מפעם לפעם, למשל - מתי בפעם האחרונה אכלתי פלאפל בכלל?” אמרתי לעצמי.
“באמת עבר הרבה זמן, עכשיו כשאני חושב על זה.” עניתי לי. “טוב, אז רק איזה 20, 40 דקות לשחק במחשב, ואחרי זה מנה פלאפל ואחרי זה מיד ללמוד!” אמרתי לעצמי ושילבתי ידיים, מסוט מעצמי.

אני לא יודע כמה זמן שיחקתי במחשב אבל כשנמאס לי היה כבר ערב. נזכרתי שאני חייב ללמוד, אבל הייתי עצבני מדי בגלל שלא הצלחתי לנצח את הLA לייקרס המזדיינים.
“טוב, ” אמרתי לעצמי, “אין דבר, הכל אפשר לתקן.”
הלכתי אל הנרגילה והדלקתי גחל, כדי להרגע קצת. אני כל-כך מגעיל, אפילו לא החלפתי טבק מאתמול. הלכתי למחשב והתחלתי לנגן קצת מוזיקה. שתיתי כוס מים, נשכבתי על הספה, הורדתי ראש ועישנתי נרגילה עד שנרדמתי.

כשהתעוררתי היה לי נורא חם. זה בגלל שהספה והשטיח עלו באש. הגחל הדפוק של הנרגילה נפל ועכשיו היה לי קצת קשה מדי לנשום בגלל כל העשן. אז רצתי לברז במטבח להביא מים בקנקן כדי לכבות את השריפה. אבל זה לקח יותר מדי זמן, והשריפה גדלה. בחיי שאני לא יודע למה סיננתי את המים בבריטה.
עכשיו עשיתי דבר גאוני: לקחתי מדי את השמיכה מהמיטה וזרקתי אותה על השטיח. אחרי שכיביתי את השטיח זרקתי אותו על הספה ואחרי שכיביתי אותה ניסיתי איזה עשר שניות להרים את הספה ולשים אותה על התמונות שעל הקיר, אבל הבנתי מהר יחסית שהספה הזאת לא רוצה ללכת לשום מקום. לקחתי את התמונות מהקיר ורצתי איתן למקלחת. נזכרתי שלא התקלחתי עדיין היום והדלקתי את הבוילר.

רצתי לגינה של השכנים ומשכתי משם את הצינור שאיתו הם משקים את הגינה. רצתי עם הצינור הביתה, וכשהגעתי לסלון גיליתי ששכחתי לפתוח את הברז שלו. אחרי שפתחתי את הברז וחזרתי לסלון, השפרצתי מים לכל מקום שיכולתי.
אחרי איזה כמה דקות אמא שלי התקשרה. היה לי כבד לדבר איתה כי עדיין הייתי מסטול מדי, אבל לא נעים כי היא אמא שלי, אז עניתי.
“היי, אמא. כן, אמא. גם אני אותך, אמא. קורנפלקס. זה בסדר, אני אקנה חלב בהזדמנות, זה לא קריטי. וגם בירה, עכשיו כשאני חושב על זה, נגמר לי הבירה בבית. לא, אני מרגיש מצויין, למה את שואלת? גם אני אותך, אמא. מה נשמע? מה פתאום, לא שאלתי מה נשמע, מה נסגר איתך. טוב, אז ביי, אמא.”

בינתיים הדליקה התפשטה למסדרון וטיפסה על הדלת המעאפנה שלי. רצתי לכבות אותה ואז גיליתי שהמפתחות שלי היו בצד הפנימי של הדלת כל הזמן הזה. חייכתי מאוד כשראיתי אותם, בלי שהבנתי למה אני כל-כך שמח.