טוב, הרבה זמן עבר מאז ההבטחה שלי לסקר שוק שבועי, ובאמת לא יצרתי כלום. זה לא שאין דברים מעניינים בשוק, וזה לא שאני לא הולך לשם - אני פשוט עצלן.
סקר השוק הזה הוא על ביסטרו קטן שנקרא טופולינו.

טופולינו נמצא בכניסה לשוק. יש להם עוגות שוקולד מעולות והופעות חיות בכניסה כל יום שישי. ישבתי שם היום והשתכרתי לפני 11 בבוקר.

הגעתי לטופולינו עם חבר אחרי קניות בשוק ואחרי שפיצצנו את הבטן בחומוס ב’אזורה’. אל תשאלו אותי מאיפה בא לי התאבון לאכול עוגת שוקולד אחרי צלחת חומוס, כי אני לא אדע להסביר לכם.
לידנו ישבנו שלושה אנשי-עסקים יפנים בגיל העמידה, דחוסים בחליפות אפורות. הם נראו כמו בובות “כוח המחץ” של השבויים שצריך לשחרר. לא מדבר אליכם? כוח המחץ? לא? לא משנה. איתם ישבה בובת חרסינה יפנית בת עשרים ומשהו, שלא יכולתי להסיר ממנה את העיניים.
היפנים ישבו לידנו ושתו וודקה והחוו אחד לשני בתנועות ידיים, חיוכים וקולות “הו!” ולא יכולנו שלא לחייך לעומתם. זה החיוך הדבילי הזה שבזווית הפה שאין לך שליטה עליו.
אחד היפנים הביט בנו וחייך בעיניו ושאל,
“?Why you laughing”
פעלתי מהר (כדי לא לצאת אידיוט) ואמרתי לו שהכפתור העליון של החולצה שלו רכוס, וזה דבר נדיר בישראל. הוא שאל אותי מדוע, ואמרתי לו, בגלל שזה סימן לנטיות אובדניות.
אני לא יודע למה אמרתי לו את זה. שמעתי את זה פעם בצבא. עושה רושם שזה נכון, כי הבנאדם שהכרתי, שתמיד הסתובב עם הכפתור העליון רכוס, ירה לעצמו בראש.
היפנים הזמינו אותנו לוודקה. אחר-כך הזמנתי אותם לוודקה אבל הם סרבו בתוקף והשגתי לעצמי עוד וודקה בחינם. היה ממש מוזר לראות אותם שותים, כי הם אסייתים קטנים וחייכנים, אבל הם שתו המון אלכוהול בלי שזה יזיז להם במיוחד.
אני, לעומתם, השתכרתי אחרי השוט השלישי. אחר-כך הצעתי להם לשתות את התחליף לוודקה מקומית, והזמנתי להם ערק. המנהיג שלהם, שאין לי מושג איך קוראים לו אבל בואו נקרא לו מיסטר סושי, התלהב מאוד ואמר
“!This is strong like gasoline”
אמרתי לו שיש בזה קצת אבל לא נראה לי שהם האמינו לי. ישבנו ודיברנו עם היפנים משהו כמו שעתיים, ואז הייתי מוכרח לרוץ לשיעור. הם הזמינו אותי לאיזו מסיבה פרטית של נציגי תאגידים יפנים בישראל, וזה יהיה הערב. נשמע לי קצת מוזר לקבל הזמנה למסיבה של אנשי-עסקים יפנים, אבל אם היפנית ההיא תגיע אני לא מתכוון לפספס את זה.
הלילה אני אנסה לכתוב לכם איך היה, במידה והסמוראים לא יערפו את ראשי בגלל פגיעה בכבוד או משהו. אני מתכוון להגיע לשם מסטול לחלוטין, ככה שיש סיכוי טוב שזה יקרה.

את הדבר הכי חשוב, כמובן, שכחתי להוסיף: טופולינו יושב בפינת הרחובות אגריפס ושילה, מול המאפייה של ההיפים. אם אתם בשוק ביום שישי אל תשכחו לקפוץ לשמוע את הלהקה האקראית שמנגנת בחוץ.


“הערק הזה גמר אותי”