בשנת 1992 החליטה מועצת העירייה להקים מנהלים קהילתיים בשכונות בעיר. זה לא דבר שהמציאו כאן, אלא מגמה כללית בעולם המערבי שהתחילה בשנות השמונים והתשעים בגלל שינוי בתפיסה של יחסי הגומלין בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי.

המנהלים הקהילתיים נועדו לעזור לעירייה - ובעיקר לתושבים שגרים בשכונות. המנהלים הקהילתיים הוקמו כדי לשפר את השירותים שהתושבים מקבלים - חברה, תרבות, סביבה, שמירה על חיים נעימים וכיפיים וכאלה.

הרעיון היה להפוך את הקהילה לגוף יוזם ופעיל, ולא סתם גוף שעושה מה שהעיריה אומרת לו לעשות. למנהל הקהילתי יש מעמד משפטי עצמאי של עמותה.

מעבר לכך, המנהל הקהילתי הוא צינור שמחבר בין תושבי העיר והשכונות שבה לבין העירייה עצמה.

בפברואר 1993 נחתם הסכם בין העירייה לבין החברה למתנ”סים הסכם, שבמסגרתו הוקמה “החברה הירושלמית” - חברה למרכזים ומנהלים קהילתיים בירושלים.

מה שעצוב הוא שמי שעומד בראש החברה הירושלמית, כלומר יו”ר דירקטוריון החברה, הוא ראש העירייה, אורי לופוליאנסקי. זה רק אני שלא התרחצתי, או שמשהו כאן מסריח?

בירושלים הוקמו עד עכשיו 27 מינהלים קהילתיים, ויש עוד חמישה בדרך.

מעבר לשירותים החברתיים שכולנו מכירים - דברים שמתנ”סים עושים (מעונות העשרה לטף, חוגים לילדים, מועדונים לזקנים וסדנאות), המנהל הקהילתי אמור לפעול לחיזוק הדמוקרטיה ולפיתוח חברה וקהילה אזרחית.

מה זה אומר? המנהל הקהילתי אמור לסייע בהתארגנות קהילתית כדי למצוא פתרונות לבעיות שנוגעות לשכונה, כדי לטפל בבעיות פיזיות, חברתיות וכלכליות. וכמו שאמרתי, המנהל הקהילתי אמור לשמש צינור תקשורת בין הקהילה לבין העירייה והמדינה.

על פניו זה רעיון מעולה, לא? תחשבו על זה: 30 מיני-עיריות קטנות מפוזרות בעיר, שאמורות לפעול למען התושבים - כלומר, להשלים את הפערים שפשוט לא רואים מכיכר ספרא, לטפל בכל מה שנופל להם בין הכסאות בעירייה.

ההנהלה של מנהל קהילתי מורכבת בדרך-כלל מעשרה עד עשרים חברים. לפי הסכם ההקמה, 60% מהחברים בהנהלה הם נציגי ציבור - אנשים שתושבי השכונה בוחרים לעצמם. 40% מורכבים מנציגי העירייה וגורמים אחרים.

דו”ח מבקר המדינה כותב שמתוך 27 מנהלים קהילתיים, רק בארבעה מהם התקיימו בחירות בשש השנים האחרונות. מה זה החרא הזה?

הבאתי לכם שני קטעים מעניינים מתוך תקציר דו”ח מבקר המדינה, שהתפרסם לפני חודש בערך:

“המנהלים הקהילתיים הצליחו במשך השנים ליצור לעצמם תפקיד מרכזי וחשוב בחיי הקהילה בירושלים. במשך השנים זכה מפעל המנהלים הקהילתיים להישגים חרבים, אך ניכר כי לא הוגשמו כל מטרותיו. מן הביקורת עלה כי לעיריה יחס דו-משמעי כלפי המנהלים הקהילתיים, ועד מועד סיומה לא הוגדרו מעמדם ותפקידיהם של המנהלים הקהילתיים ויחסי הגומלין בינם לבין העיריה. ניסיונות להוביל למיסוד מעמדם של המנהלים הקהילתיים מצד החברה הירושלמית ואנשי אקדמיה לא צלחו.

מבדיקת יחסי הגומלין בין העיריה ובין המינהלים הקהילתיים עולה כי במשך השנים חל שינוי בעמדת מוסדות העיריה, המתבטא בכרסום ניכר במעמדם של המינהלים. בהתנהלותה על-פני השנים, ובייחוד בשנים האחרונות, הצרה העיריה צעדיהם של המינהלים הקהילתיים והערימה עליהם קשיים באופן שיטתי - התנהלות אשר פגעה בתפקודם ובמתן השירותים לתושבי העיר.”

אני רוצה להזכיר לכם: יו”ר הדירקטוריון של החברה הירושלמית, כלומר הגוף שמייצג ומנהל את המינהלים הקהילתיים מול עירית ירושלים, הוא ראש עיריית ירושלים. באיזו מדינה אנחנו חיים, לעזאזל?

הדו”ח ממשיך:
“מהצעת אגף חברה ונוער ממאי 2007 עולה כי קשיים אלו בתפקודם של המינהלים הקהילתיים הובילו, בין השאר, לעמדת העיריה, המעמידה בספק את זכות הקיום העצמאי שלהם והדוחה את הגישה לפיה התושבים ישותפו בקבלת החלטות הנוגעות לחייהם, גישה שבהתבסס עליה נחתם הסכם ההקמה של החברה הירושלמית.

לדעת משרד מבקר המדינה, כדי לבצע שינוי יסודי ומרחיק לכת כמו זה שהוועדה לבחינת יחסי הגומלין מבקשת לבצע באמצעות הצעת אגף חברה ונוער, אשר עלול לשים קץ למפעל המינהלים הקהילתיים ולהעצמת התושבים - יש לקיים דיון ציבורי מקיף ומעמיק. על-כן… יש להעלות את הנושא לדיון ציבורי רחב, בשיתופם של נציגים מרשויות הממשל המרכזי, ממרכז השלטון המקומי, ממועצת העירייה, מהנהלתה, מהמינהלים הקהילתיים וכן מקרב אנשי ציבור ואקדמיה.”

לא אכפת לי ממתנ”סים, אני לא מדבר על החוג שלכם לג’ודו כשהייתם בכיתה ד’ וגם לא על הפעלה לקשישים. זה לא העניין. העניין הוא דמוקרטיה. העירייה לא רואה אותנו ממטר, וכשהיא באה ומציעה להקים “אגף חברה ונוער” היא פשוט משתינה עלינו בקשת ונקרעת מצחוק.

מה שיקבעו כמה כיף יהיה לנו כאן צריכים להיות אנחנו, לא לופוליאנסקי והעסקנים המושחתים מהעירייה.

זה המקום שלנו בתור סטודנטים, מאסטרנטים, עוזרי מחקר והוראה, אפילו סתם אנשים שעובדים באקדמון (דחיל רבאק, אם ישאלו אתכם תגידו שאתם מהאוניברסיטה) לעשות משהו.
משהו. טיפה’לה, קצת, גורנישט - אתם לא צריכים להתאמץ. תכתבו מכתב ללופוליאנסקי (ותגידו לו שילך להזדיין, ממני), לאיזה שר או חבר-כנסת אינטרסנט (אולי תגידו לו שהוא יכול להרוויח מזה כמה שקלים על הדרך, יענו לכם מיד).
המינהלים הקהילתיים צריכים תקציב. לעירייה יהיו תמיד רעיונות טיפשיים לאן לזרוק את הכסף, אז חשוב שנלחץ עליה.

דברו עם מרצים, ספרו לחברים שלכם על המינהלים הקהילתיים - לא כל מנהל קהילתי צריך להיות איזה מתנ”ס רופס ואימפוטנטי שלא עושה כלום.
מינהל קהילתי כמו “לב העיר” הוא דוגמה מופלאה לזה שדומקרטיה יכולה לעבוד בעיר. “לב העיר” מנהל את עצמו בשקיפות (יחסית לפחות), מארגן מסיבות רחוב ואת “דג מלוח” ובירות בחינם ומוזיקה לעם וכל זה הוא הוכחה שאם אכפת לנו, אפילו קצת, אולי - עם קצת מאמץ - נוכל לקבל בירה בחינם בעוד מקומות.