בוקר שבת אחד מתישהו לפני איזה חודשיים בערך עישנו קצת והלכנו למוזיאון ישראל כדי לספוג תרבות תחת השפעה. המוזיאון היה רובו סגור והיה ממש מבאס כי הלכנו ברגל לשם, אבל הסטלה הצליחה לפצות על זה.

ציפיתי שזה יהיה באמת מגניב, לטייל מסטול במוזיאון ישראל ולקבל פרספקטיבה קצת אחרת על הדברים. יש לי תחושה שחצי מפריטי האומנות המודרנית, שאף-פעם לא הצלחתי להבין אותה, נעשתה תחת השפעה של איזה סם כזה או אחר ואולי צריך להחליף את הפוקוס כדי לראות מה לעזאזל עבר לאנשים האלה בראש.

תמיד באים הצדקנים המעצבנים שאומרים “לא, זו רק נקודת הראות שלך בתור סטלן מיותר. האמנים האלה הקריבו את עצמם למען היצירה שלהם, הם עשו את זה מתוך השראה אמיתית ולא בגלל סמים.”

אז לקרציות האלה שביניכם, אתם יכולים לחסוך את ההערה המעצבנת הזאת באימייל. כל מה שיש לי לומר זה - סלבאדור דאלי. הבנאדם עשה יותר סמים מחיות מעבדה במכון וייצמן, והיה אחד הציירים היותר יצירתיים ומקוריים שאני מכיר.

הבעיה היא שהציירים היחידים שאני מכיר הם סלבאדור דאלי ודוקטור סוס. מעניין איזה סמים דר’ סוס עשה, עכשיו כשאני חושב על זה.

ההליכה לגן סאקר היתה מאוד נחמדה. זה היה איפשהו בסוף חורף, אני חושב, העיר עוד היתה רטובה מגשם שירד בלילה ובאותו בוקר השמש זרחה על הכל. הכל בהיר יותר בדרך-כלל כשהאישונים שלך מורחבים לפני 10 בבוקר, אבל הפעם גם הכל באמת זרח.

קנינו כרטיסים בקופה, אבל פשוט לא אמרו לנו שרוב המוזיאון סגור עכשיו לרגל חידושים שנערכים חודשים. יכול להיות שזה גם קורה עכשיו - אין לי שמץ של מושג. מה שכן, הם הורידו ממחיר הכרטיס. אין לי מושג כמה, אבל מה זה משנה עכשיו. זה היה פשוט מאכזב בטירוף.

מה ההתלהבות מללכת מסטול למוזיאון? יש שם תמיד דברים ממש מגניבים. כלומר, תמיד מלבד הזמן שבו הוא סגור כמעט לגמרי. פעם הייתי שם ואיזו אומנית אחת יצרה מיצג שכולו חדר אחד לבן ואפוף באיזה עשן לבן סמיך נורא, אבל אי-אפשר להריח או להרגיש. יכול להיות שזה לא היה עשן, אין לי מושג. אבל זה היה בהחלט ענק - חדר גדול ולבן לחלוטין - לחלוטין. לא יכולתי לראות את כף-היד שלי אילולא קירבתי אותה כמעט מרחק נגיעה מהפנים. תמיד יש להם תערוכות מדליקות כאלה. קיוויתי שיהיה שם משהו כזה כשהלכתי לשם, אז די התאכזבתי.

בבדיקה הביטחונית התעקשתי להראות למאבטח את הכרטיסים, ואני לא יודע למה. בגדול לא היה ממש מה לראות, בעיקר כי אף אחד לא רצה ללכת איתי למוזיאון הילדים. כל מה שיכלונו לראות היה היכל הספר והתערוכה הסינית שהיתה שם. בתערוכה הסינית לא נתנו לי לצלם, אז החלטתי שאני אעשה דווקא (למה? לא יודע. בשביל הפרנציפ או משהו?) ואצלם בחשאי דברים אקראיים. אני לא יודע ממש להתעסק עם המצלמה שלי כמו שצריך כי אני עצלן מכדי להתחיל ללמוד דברים כאלה, אז צילמתי המון תמונות על מהירות צמצם לא נכונה או משהו כזה. יצאו לי תמונות דביליות למדי, ואפילו לא תמונה ברורה אחת של שום פריט בתערוכה.

אחרי זה הלכנו הביתה דרך גן הורדים ומשם דרך עמק המצלבה וגן סאקר. זה היה בזבוז של איזה שעתיים מהחיים שלי וכאב רגליים שיכולתי בכיף לחסוך לעצמי אם רק הייתי משכיל לבדוק קודם באינטרנט אם המוזיאון עדיין סגור. שילכו להזדיין עם השיפוצים שלהם. תמיד אפשר להתמסטל וללכת להצגות בתאטרון ירושלים או בחאן.


בדרך חזרה הביתה הייתי רעב.


זה אחלה טיול. אפשר לעשות גם כשלא מסטולים וזה די כיף (רק שבחום הזה עדיף להכנס לטוסטר).