הכותרת שנתתי לפוסט הזה אתמול, “זקנים, נזלת וגפילטע פיש” היא המחשה מובהקת לכך שלא כדאי להתמסטל לפני שכותבים על נושאים רציניים.

המגורים בירושלים מאפשרים אפילו לאדם עצלן כמוני להביע מחאה או להשתתף במהפכה - או לפחות הפגנה.
לפני סדר פסח התלבטתי בין אם לחגוג את הסדר אצל חברים שהזמינו אותי להיות איזה גלגל חמישי מפונצ’ר, לבין להעביר אותו בבית מול הטלוויזיה שעדיין לא היה לי זין לחבר לכבלים הבלתי-חוקיים בדירה החדשה שלי (משטרה וחברת הכבלים - לא, לא צריך לבוא אלי הביתה, זה לא באמת).

יום לפני סדר פסח, כשעדיין לא החלטתי על כיוון סופי, התקשר אלי חבר וסיפר לי על סדר הפסח של מטה המאבק למען החיילים החטופים, מול בית ראש הממשלה (שלא טרח, מן הסתם, כמו כל 120 חברי הכנסת שהוזמנו, להגיע או אפילו לענות). היתה אווירה ממש נחמדה למרות שחוץ מהחבר שהלך איתי לא הכרתי אף אחד שם. היה ממש טוב ללכת לשם. האנשים שארגנו את זה עשו את הכל בהתנדבות ורק מתוך רגש ורעיונות מוסריים שאבדו לנו כעם, במיוחד אל מול תגובת חברי הכנסת והממשלה שלנו. חוצזמה גם הרגשתי שאפילו גוש זבל כמוני שאיבד כל רצון לקום מהפוף שלו, אפילו לא כדי להשתין, יכול לתרום איכשהו, אפילו בקצת, אבל משהו. יותר טוב מכלום. לקח לי בדיוק 4 דקות להגיע לשם ברגל מהדירה שלי.

מה שכן, ישב לידי איזה זקן דביל אחד בן איזה 65 שכל הזמן זיין לי את המוח ורב עם אשתו. די מהר קלטתי שהוא סתם בא לשם כדי לאכול וללכת. בעצם, מה אני מלכלך - יכול להיות שהוא דווקא אחלה בנאדם וכו’ וגם נורא תומך באמת ולא סתם בא לשם כדי לאכול. אבל הוא הגעיל לי את הנשמה כשהוא חיטט באף או ניקה את השיניים או משהו כזה.