מאת: חתולה על גג פח

בפעם ראשונה שהגעתי לצעצוע זה היה בעל כורחי. יומולדת של חברים של חברים של חברים. הצעצוע נמצא ממש ליד האוגנדה, מרחק נפיחה מהדירה שלי והיה לא נעים לסרב. אז הלכתי.

לכאורה המקום נשמע מבטיח. הבעלים של הבאר הוא גם הבעלים של רשימה ארוכה של מקומות פעילים בירושלים ולפי מה שהבנתי גם קשור לטררם הגדול שהיה עם האומן 17. עקבתי אחרי השיפוצים מקרוב כשירדתי לזרוק את הזבל כל כמה ימים וכמו שאומרים, הסקרנות הרגה את החתולה כבר מזמן.

בכניסה עומדת סלקטורית בלונדינית שאמורה להעיד על האופי של המקום. נכנסתי ללא בעיה, עליתי לקומה השניה - קומת המעשנים. ניצנים של חיבה לבלבו בריאות המשחירות כלפי המקום. הזמנתי מאחד המלצרים בירה, הורדתי את המעיל והדלקתי סיגריה. בקומה השניה יש ספות נוחות למדי וסטולים שפונים לכיוון הבאר. אם הייתי גבר הייתי כותבת שהנוף שנשקף מהמרפסת נאה עד נאה עד מאד- מעל הבאר, בעלי חוש ראיה מפותח במיוחד, יכולים לשזוף עיניהם בכל עווית נשימה של הברמניות הנאות.

מעבר לחזות המרשימה של הברמניות מתחילים לראות את הסדקים. הצורה של הבאר מעוותת למדי וחסרת כל הגיון. כל עכבר ברים צמא לחום ואהבה ללילה אחד יודע שהבאר הוא המקום למצוא נחמה. אינטראקציה. בין לקוחות. בין הברמן ללקוחות. ושוב בין הלקוחות. אך לא כך המקרה בצעצוע. הבאר ב’צעצוע’ מעוצב כמו אמבה, ולא מאפשר לבאי הבאר להנות מההיצע השיכור, שלא לדבר על אינטראקציה בסיסית (”סליחה, אפשר אש?” או “יש לך פטרוזיליה בשיניים”). “את הנחמות שלי אחפש במקום אחר,” חשבתי לעצמי.

אחרי סיבוב ראשון של אפר ובירה התפניתי לעשות סיבוב במקום. הסצנה שזכורה לי היטב משרק הראשון הידהדה לי בראש. מישהו כאן מנסה לפצות על מחסור מסוים. בנוסף לקומת כניסה ולקומה העליונה יש קומה נוספת למקום. חלל ריק לחלוטין שמזמין אנשים להיכנס אליו ולצאת במחול.

כל זה היה טוב ויפה אילו הדי.ג’יי היה מנגן מוזיקה נורמאלית. אבל הוא לא. מיקסטייפ מתחילת הניינטיז (אייס אוף בייס מישהו? לא? חשבתי כך) מתובל מידי פעם בלהיטים מהקשת המזרחית ומסיבות סלסה. סליחה, אבל אם בחלומותינו הגרועים נרצה לשמוע מוזיקה כזאת נדליק 106 אף.אם. כמה כבר עולה לנגן מוזיקה שאולי היתה גורמת לפיזוז של העכוז או הנעת הראש מצד לצד ברגעים של שתיקה מביכה?

בהזדמנות אחרת נקלעתי למקום עם חבר טוב. עלינו לקומה השנייה והתמקמנו על קצה המרפסת כדי לבדוק את ההיצע. אחרי שתי בירות הגענו למסקנה הפשוטה שנלמדת בשיעורי מבוא לכלכלה, כשהביקוש גבוה וההיצע נמוך המחירים עולים. על אף שהסלקטורית עדיין עומדת בכניסה, נוכחות לסלקציה אין. אנחנו בעד סלקציה, זה משביח את ההיצע ומשווה אותו לביקוש. אנחנו גם בעד שירות אבל כנראה שהמלצר העדיף להצביע נגד.

כל הוויית המקום צועקת פוזה. העיצוב, העמדה המגוחכת של הדי.ג’יי, המחיר של המשקאות, הסלקטורית הבלונדינית בכניסה, שלושת הקומות והנברשות הדקורטיביות. כדי שפוזה תהיה אמינה דרוש פאסון וזה בדיוק מה שחסר למקום. מבעד לעיצוב המהודק נראה כי למרות המאמץ המקום חסר אופי ומנסה להיות משהו שהוא לא - תל אביבי. ואם היינו רוצים לשבת בבאר תל אביבי היינו נכנסים לאוטו ועושים את זה.

ופה בעצם נמצאת התשובה לשאלה הגדולה. בערב בודד עם מחשוף וחברה טובה כנראה עדיף עוד דרינק ביהושֻּע מאשר להתקרב לצעצוע.