הלכתי אתמול ל”סושי בר” ברחביה בראש פתוח (כיוונתי מלכתחילה להתעלם מההדים השליליים לגבי ה”סושי בר” שהתקבלו כאן בפוסט הקודם) ובתקווה שבאמת אהנה שם. אחרי שעה-שעתיים איומות ב”סושי בר”, אני יכול לומר בוודאות שהייתי נהנה יותר אילו הייתי הולך לצפות בעיבוד של מקבת’ למחזמר בסגנון ראפ מטאלי, ברוסית (בזמן שמישהו גם היה חובט לי בראש עם פטיש נגרים כל כמה דקות). לעזאזל, איך אנשים מעיזים להקים מקום נוראי כל-כך? נתחיל.

הגענו אל ה”סושי בר” לקראת 9 בערב, ויחסית לאמצע השבוע, ועוד במקום חסר אופי לחלוטין, המקום היה פשוט מלא. בעצם, היה שם מלא לחלוטין. בכניסה עמדה בלונדה גבוהה אחת, שלמעשה לא עשתה שומדבר שימושי מלבד להיות יפה. אחרי כמה דקה או שתיים הכניסו אותנו פנימה.

“2″ סימנתי באצבעותי. המלצר (או מנהל המשמרת?) סימן לבלונדה, שלקחה אותנו אל שולחן קטן ואינטימי. אינטימי בערך כמו בתור בסופרמרקט בצהרי יום שישי. הושיבו אותנו בלב המסעדה, במסדרון הצר שבין הבר לבין הקיר, בשביל שבו הלקוחות נכנסו למסעדה והמלצריות התרוצצו הלוך ושוב. צוות העובדים ממש כמעט עמד לנו על הראש, כי ישבנו באמצע צומת הדרכים המרכזית שבין השירותים, הבר, המטבח והחדר שבו יושבים הלקוחות שלמישהו באמת אכפת מהם. בקיצור, תקעו אותנו במקום הכי מעאפן שיכלו לחשוב עליו, המקום שכל תכליתו היא לשאוב עוד קצת כסף מלקוחות רעבים בלי סטנדרטים, על חשבונם של לקוחות אחרים. אני לא מבין כלום בניהול מסעדות, אבל אני מבין משהו בלהיות לקוח - תנו לאנשים לחכות קצת בחוץ, הם יהנו הרבה יותר במסעדה שלכם (מגיע להם, הם הולכים לשלם לכם הרבה כסף). ואם ישבר להם והם ילכו למקום אחר? לא נורא, תפסיקו להיות חמדנים (אולי אתם רוצים גם לתקוע שולחן בשירותים? זה יהיה נורא אינטימי).

התפריט נראה נחמד ומגוון, אבל נראה שהם השתדלו להוסיף לכל מנה בצל ירוק, כאילו זה איזה ויטמין הכרחי שבלעדיו ישרו לנו השיניים, או שבלעדיו לסושי יהיה טעם של אשל.

אז כמו שאמרתי ישבנו במקום איום ונורא, אבל לא שמנו לב לזה בהתחלה. לא היינו מודעים לזה בכלל, עד שלא קלטנו את זה מאוחר יותר, כשחיכינו משהו כמו רבע-שעה לפחות לאוכל. בחיי. רבע שעה זה המון זמן מהחיים, ואפשר להספיק המון בזמן הזה. מצד שני, להכין סושי מעולם לא היה דבר שלוקח כל-כך הרבה זמן (אחרת זה לא היה מזון מהיר ביפן). אני לא יודע למה לא הביאו לנו את האוכל בזמן, ונראה שבערך כל אדם אחר שם קיבל כבר כמה מנות מאז שהתיישבנו .

בינתיים ביקשתי מהמלצרית שתעביר אותנו למקום נורמאלי יותר, ונעניתי בחיוכים וב”כן-כן”. כן, כן. בסדר. לא העבירו אותנו
עד סוף הערב.

זו לא היתה ממש הרגשה של מסעדה, אלא יותר של בורגראנץ’ לעשירים, עם שירות (גרוע מאוד). המים שהזמנו הגיעו כמעט מיד, אבל הם היו פושרים, דלוחים, בלי קרח ובלי לימון. ממש כאילו מישהו במטבח משך בהם מים מאיזו חבית שקולטת את הרטיבות מהתקרה.

בסושי בר נגנו מוזיקה די גרועה. אני לא יודע אם זה היה אבבא או סימפלי רד או משהו נוראי אחר - היה לי קשה לשמוע משהו מעל לכל קרקושי הכלים וקולות שטיפת הכלים מאחורי (בנוסף, כמובן, לקולות המלצרים והמלצריות שכמעט עמדו לי על הראש וחילקו ביניהם שולחנות). היה שם רועש כמו בבייגי’נג (7.6 בסולם ריכטר).

הבלונדה העקומה מהכניסה הזאת (עם כמה שהיא כוסית) הסתובבה לי מול הפרצוף הלוך ושוב ואיזה פעמיים נתקעה לי בכסא עם התחת שלה. יש לה מזל שיש לה תחת יפה כי כמעט הורדתי לה כאפה לפרצוף.

עד שהאוכל הגיע אני חושב שהספקתי לגדל זיפים ולהאפיר. בערוב ימי התחלתי לשים לב לכלמיני פרטים קטנים שלא הייתי מודע להם קודם לכן, כמו התלתל ששכב דבוק באמצע השולחן. הצלוחית הקטנה של הרוטב סויה היתה מלוכלכת. בחייאת, איזה מין מקום אתם מנסים לנהל?

אחר-כך שמתי לב שאנשים אחרים דווקא כן מקבלים מים עם לימון וקוביות קרח, והתחלתי לחשוד שיש להם משהו אישי נגדי. אני חייב לציין שכפיצוי על האיחור אחד המלצרים הביא לנו בקבוקון סאקה ושתי כוסיות. בפוסט על “סאקורה” ציינתי בדיוק מה אני חושב על המשקה הדפוק הזה, אבל לא אמרתי כלום. קיוויתי שהאוכל יגיע בקרוב. זה לא קרה, ואני מצטער אבל אין שום כמות סאקה בעולם שהיתה כדי לגרום לי להנות בסושי בר באותו ערב.

אחר-כך הגיע הסושי ומשום-מה הם תקעו את שני הרולים על אותו מגש עץ. תגידו שאני פדאנט וקרציה, אבל לא כיף לי לאכול מאמצע השולחן כאילו אני גר בשיח ג’ראח.

כשאכלתי שם הרגשתי כאילו אני אוכל בורקס בתחנה המרכזית, כי הבלונדינית המטומטמת ההיא שוב נתקלה לי בכסא והייתי כנראה רוצח אותה באותו ערב אם היו לי ביד סכין ומזלג ולא שני מקלות סושי.

לסושי שלהם לא היתה טיפת טעם. הטבעתי אותו בבריכה אולימפית של רוטב סויה, עטפתי אותו יפה-יפה בג’ינג’ר ומרחתי עליו ווסאבי כאילו הייתי הסושי-מן של ועידת הנשיא, ועדיין לא היה לו טעם. אחר-כך הזמנו חשבון. הוא הגיע תוך 20 שניות.

רק נקודה קטנה: אני יודע שהביקורת בפוסט הזה היתה אולי קצת אכזרית מדי, אבל כל מה שכתבתי פה אמיתי. הגיע הזמן שהסושי
בר יתחיל להתייחס ללקוחות שלו בכבוד שמגיע להם, במקום סתם לראות אותם כדולרים מהלכים. אני מקווה שאיכשהו הביקורת הזאת תגיע אליהם, ואולי משהו ישתנה לטובה. בינתיים יכול להיות שסתם לא אכפת להם כי הם גם ככה גורפים הון תועפות על חשבון
האמריקאים שאוכלים שם. מקווה שהמקום הזה ישתנה כי אני מעדיף לאכול אוכל יפני טוב ליד הבית מאשר ללכת 20 דקות או לקחת אוטובוס. איך שזה נראה כרגע, בינתיים אצרוך את הארוחות היפניות שלי, כשהארנק הקטן שלי יאפשר לי, במרכז העיר.