כיף לדעת שמישהו מעריך את הקורבנות שאני מעלה על מזבח חיי האישיים :)

1. לנסות להבדיל בין נשים חרדיות לבין ערביות עם כיסוי ראש לפני שמתקרבים מספיק כדי לשמוע את השפה (מאתגר במיוחד בשעות הערביים. יש לציין שלפעמים גם כששומעים את השפה לא קל להבדיל, בפרט אם החרדית נמנית על המיעוט הירושלמי הנקרא ערבים-יהודים, שאליו משתייכים בין היתר יושבי היציע המזרחי)

2. לצפות בהשתאות בכמה אנשים שנלחמים ברצינות גמורה עם חרבות מעץ באמצע הפארק על בסיס יומי (מבירור - מדובר באמנות לחימה בשם קנדו)

3. לחפש את הצבי של מנזר המצלבה - יש אחד שבדרך לא ברורה הצליח להגיע לאזור המנזר מעמק הצבאים ועכשיו מסתובב לבדו בחצר שלהם, מה שגרר התחברות מפתיעה עם כלב המנזר. חזק במיוחד לאוהבי הקיטש ובמבי.

4. להתחמק ממרצים שלך מהאוניברסיטה ששועטים לעברך כשהם מזיעים בטייץ באמצע הג’וגינג (כאילו שהם כאלה אסתטיים כשהם לבושים רגיל). בונוס לחזקים, אפילו שאני לא לומד איתו: גדי “נמוך יותר במציאות” טאוב עם כתמי זיעה בגב.

5. לצפות באימון הכדורגל הרציני להחריד של קבוצת בני צור באחר, שלמרות שאין לי מושג באיזה ליגה הם משחקים, הם מתאמנים בעקביות בדשא שליד המנהרה כאילו מחר הם בגמר גביע המדינה ויש להם יופי של תלבושת.

6. לספור זוגות של דוסים מתחרמנים על הדשא. לדרג את רמת הבלאי שלהם לפי מידת הבוטות בשליחת הידיים של הבחור מתחת לחולצה. לנחש מי מהבחורות כבר לא תגיע בתולה לחתונה.

7. להאט כדי נסות לקלוט קטעי שיחה מדייטים של זוגות חרדים (”ידעת שאנחנו קרובים של הרב של אור עקיבא?”"שמעתי שברכה שלו זה סגולה למניעת סתימות ביוב”)

8. ולבסוף, בשלוש מילים: ערס על סגווי.

ואנחנו יכולים להתנחם בעובדה שלפחות יש לנו שופרא…

גן העצמנות לחלוטין נועד לפיקניקים מאולתרים, ניפוס ציבורי והקרבה הגיאוגרפית (שוב, טיעון מנצח) לכל ג’אנקיית פוד סבירה באזור היא פלוס אדיר.

אבל כל הגן נגמר בעשר דקות בעוד שגן סאקר הוא מקום ענק (יחסית, כן אנחנו לא מנהטן ואין לנו סנטרל או סניפים של ג’ימי צ’ו ופראדה לצורך העניין) שמגיע עד לעמק המצלבה וכמעט עד לקניון מלחה.