מאת: חתולה על גג פח

יש איזה מיתוס שרווח בארץ, שצריך לתמוך באומנויות מקומיות. סוג של סולידאריות חברתית או משהו. כי אם נשמנו את אותו אוויר עכור ושתינו מאותם מים רווי פלואוריד לבטח בDNA שלנו מצוי גורם כלשהו שאמור לעורר בנו רגש חיבה כלשהו.

אם זה היה נכון כל תושבי סיאטל היו עולים לקברי קורט קוביין וליין סטיילי זצ”ל באופן שנתי, כל תושבי ליברפול מזמזמים שהם חיים בצוללת צהובה מיום היוולדם וכל מצרי נושא לכל מקום קלטת מזוייפת של השיר האהוב עליו של אום כולתום. אם התיאוריה הזו היתה נכונה אז הייתי אמורה להפוך למעריצה מושבעת של Missflag עוד כשגרתי במבשרת והם עשו שיגועים בקניון.

נתתי להם כמה הזדמנויות. הופעה בקמפוס שנה שעברה, איזה פסטיבלון חינמי או משהו ואפילו במייספייס שלהם. בכל ההאזנה הגעתי לאותה מסקנה. מילא אתם מעתיקים ממישהו (משינה קראו לזה השראה כשהם עשו העתיקו ממאדנס). אבל קולדפליי???

נכון, “מצנחים” היה נחמד. אחר כך בא “ראש של דם לראש”. כולנו מיצינו את הקול היבבני של כריס מרטין שעכשיו ידוע בתור כריס האיש שהולך לישון עם גווינית’ פלטרו ועשה איתה את הבת הידועה בשם אפל (הפרי או החברה???) מרטין.

אז אתמול כשישבתי על הדשא בקמפוס והקשבתי לאוהד עילם שאחז בגיטרה ושר לתוך המיקרופון לא יכולתי שלא לעשות את השוואה שוב. תוך כדי בליסת סלט עם הרבה יותר מדי רוטב (ביקורת מתהווה על קפיטריות בקמפוס?) הקשבתי שוב לעילם.

השיר שהוא בחר לפתוח איתו נשמע לי מוכר ואחרי לא יותר מ20 שניות התברר שזה קאבר לשיר “רעיל” של בריטני. שזה היה נורא נורא מגניב אלמלא היתה לי תחושת דז’ה וו קשה. טראביס (עוד להקת יבבנים מקצועית עם אפיל מלודרמטי לא פחות) עשתה קאבר ל”תינוק הכה בי בשנית” לפני כמה שנים וזה רץ כל כך חזק שזה אפילו הגיע לגלגלצ. אז יאללה, רבאק.

אני מודה שאחר כך נאטמו אוזני והייתי חייבת לסתום את הפה שלי עם איזה אייס קפה כדי להפסיק לבקר באוזני חברה תמימה את הלהקה הזו. חזרתי חמושה בסוכר טחון וקרח גרוס אבל עילם לא איכזב אותי. הוא המשיך לשבת עם הגיטרה, על הכסא, לבדו בעולם, מול חבורה של שלושים סטודנטים משועממים שנראו כאילו הוא נורא מפריע לסיגריה בין השיעורים שלהם. היה לא מגניב בעליל ולא מהנה.

ונכון שהלהקה עצמה מורכבת מנגנים מאד מוכשרים (כמו אסף קראוס שלימד את כל המתופפים בירושלים איך להחזיק את המקלות) אבל זה לא עוזר לחובבניות ולתחושה שעובדים עליך כי אתה מקבל את גרסת הEP המוקדמת והגנוזה של קולדפליי. רוצים לעשות מוזיקה? אחלה. אתם רק חייבים להחליט אם אתם בקטע של להקת קאברים חובבנית או שאתם עוברים לשלב הבא ואשכרה כותבים חומר שלכם. מקורי כזה כאילו?

נכון שאני אוהבת לקטול. נכון שהארסיות שבי פורצת ביתר קלות. נכון שאני צינית. אבל יש גם דברים שאני אוהבת. כמו את ההופעה של אסף אבידן והמוג’וז שבוע שעבר, על אותה פיסת דשא מוצלת בקמפוס הר הצופים. אבידן מזמן קנה אותי ושבוע שעבר, כשהוא קרע את מיתרי הקול שלו אל מול כמות מטורפת של סטודנטים שבאו להאזין לג’ניס ג’ופלין פוגשת את רוברט פלאנט פוגשים את קמפוס הר הצופים. משהו בוייב של המוג’וז לא מחייב ולא מעיק. כיף לשמוע אותם, כיף לראות אותם. כיף כמו שמוזיקה צריכה להיות.

לא מאמינים לי? תשפטו בעצמכם:

אסף אבידן יפנק את המיקרופון הערב בגות’הם.

מיספלג ינסו לתת בראש יומיים אחר כך, ביום חמישי בצוללת. אוהד עילם מופיע מחר ב-מיה.