לפני שמונה חודשים בערך, טיילנו לילה אחד בעיר. היינו בדרך לשתות איפשהו, והתעכבנו על פינה ברחוב יפו, לא רחוק מכיכר ציון. אגד, או השד יודע מי, החליפו שם תחנת אוטובוס ישנה בתחנה חדשה. לא התמהמהתי, ניצלתי את ההזדמנות ועשיתי את זה. הרמתי משם את שלט התחנה. קו 18. השלטים הצהובים האלה, אתם מכירים, עם מספרי הקווים שעוברים שם. הייתי מבסוט מעצמי כאילו מצאתי את אוצרות מקדש שלמה. החזקתי שלט חלוד במשקל 5 קילו, שבוודאי גם עשה לי הרעלת טטנוס (השיתוק בדרך). המשכנו ללכת, כששמענו מהצד השני של הרחוב חצוצרות ותופים.

לא יכולנו לשלוט ברגלינו. פשוט נמשכנו לשם, הקצב היפנט אותנו. מסוממים במהמוזיקה שהלכה והתגברה עם כל צעד שעשינו, לא שמנו לב לתנועות הרגליים המוגחכות שלנו. הכל התחיל בכפות הרגליים. צעדנו בקצב. פסענו, עצרנו, המשכנו, תופפנו על שפת-הכביש. אחר-כך הברכיים החלו לקפוץ, והקפיצו יחד איתן את הכתפיים. לא יכולנו לשלוט בעצמנו, המוזיקה נכנסה לנו לראש ולחצה שם על איזה כפתור (השמדה עצמית?). לא יכולתי לעשות דבר. הראש שלי נע לצדדים בקצב הבאס כמו ממטרת גינה מקולקלת.

ראינו אותה ליד דוכן הפיס מול ‘קפה הלל’ ברחוב יפו. אתם יודעים, באיזור הפאבים שם. לא יכולנו להוריד ממנה את עינינו. היא היתה מדליקה, ממכרת ונוצצת. ‘מארש דונדורמה‘ (סוג של גלידה תורכית), להקת ביג-באנד מבריקה של 15 מוזיקאים ממש מוכשרים, שנגנו על הרבה מאוד כלי הקשה ונשיפה.

רוב הסיכויים הם שאתם מכירים אותם ואני לא מחדש לכם כלום. אם אתם לא מכירים, זו אחת התופעות הירושלמיות הכי מדליקות שקיימות. הם המשיכו ללכת ולחצרר ולתפתף ברחוב ומשכו איתם קהל ענק. הם היו כמו החלילן מהמלין, על קראק. עשינו איתם סבב בארים. נכנסנו לסמטת פיינגולד, עצרנו בגולה, שם חברי מארש דונדורמה קיבלו כולם, עד האחרון שבהם, כוסות בירה. הם קטפו משם בערך חצי מהאנשים אחריהם. אחר-כך המשכנו לאדום, שם שתינו כולנו עוד קצת. אחר-כך המשכנו עוד ללכת - אני לא זוכר לאן, אזל לי הדם מהמוח באותן דקות.

הם ממש מעולים. באמת. זה דבר שאפשר להבין רק כששומעים אותם בהופעה שלהם. אגב, בסמסטר הקודם הם נכנסו לאוניברסיטה לקדם הופעה שלהם, ונגנו בפורום של הר הצופים. כולם רקדו. אפילו הקרקרית היבשה ביותר, כשאפה נעוץ עמוק בתוך המחברת לסטטיסטיקה. Not for the faint hearted.