מאת: חתולה על גג פח

במסגרת הדברים שאפשר לעשות בגן סאקר חשבתי על אופציה מעניינת משהו. דייט. בלי הפרעות, בלי הסחות דעת מיותרות ומוזיקה גרועה. בלי עשן חנוק שנדבק לבגדים ולא פחות חשוב- בלי לשלם יותר מדי כסף.

אז לקחתי את החמוד שלי והתחלנו ללכת. אחרי עשרים דקות הולכים ומתרחקים ממרכז העיר. פנינו לרחוב בצלאל, עצרנו בפיצוציה על אוסישקין, הנ.צ. העירוני האחרון מכיוון העיר והצטיידנו בבירות. אחרי כמה דקות הוא רוצה לרוץ בחזרה. “שכחתי לקנות פותחן.”
עזוב אותך פותחנים עכשיו.” אני עונה.
“את מתכוונת לפתוח את זה בשיניים כמו עבריין צמרת?”
“לא בדיוק, יש לי פותחן קבוע בצרור מפתחות. בדיוק בשביל ארועים כאלה.”

אז הגענו לגן וטיילנו על הדשא עד שמצאנו פינת חמד נחמדה. לבינתיים הוסקו כמה מסקנות: הראשונה והחשובה ביותר ואולי היחידה שאני מסוגלת לחשוב עליה כרגע היא שבהגעה מאולתרת לגן סאקר יש להצטייד בזוג עיניים טובות במיוחד כדי לעשות סריקה מדוקדקת של השטח המיועד. והרי לא מדובר באיזה חצי מטר צפוף אלא לפחות בשניים וחצי מרובעים של דשא נטול קקה. כן, כן - קקה. כשישיבה צפופה הופכת להנחת ראש על החזה ומשם לזירת התגפפויות הדבר האחרון שאחד מכם רוצה זה להריח כמו ארגז החול של החתול שלו… זהירות מרבית דרושה בעונת הייחום.

אז מצאנו מקום חביב ונטול שאריות של בעלי חיים מזן אחר. זה הזמן לבדוק את התאורה. לא מדובר על כזאת שאפשר לכבות ברגעי מבוכה כשרוצים להסתיר את החצ’קון החדש ובכל זאת יש דברים שלא עושים יותר מדי בפומבי (אלא אם כן אתם לוקים בפטיש אקסהיביציוניסטי כלשהו ואז זו בעיה שלכם, לא שלי). מי שמחפש פרטיות שלא יחפש אותה בפארק העירוני הגדול של ירושלים (תקנו אותי אם אני טועה) אלא אם כן האפשרות של גנגבנג באחת המנהרות שתוחמות את הפארק קוסמת לכם (וגם עם זה אין לי בעיה אם אתם בקטע). יש מקומות לא מוארים מדי ולא חשוכים מדי, כאלה שמסתירים פגמים אבל מאפשרים לראות את האנס החשוד הבא.

ומסתבר שיש מלא כאלה. לאלו מכם שאינם לוקים בחרדות כשלהן הדבר נראה טריוויאלי. אך לאלו מאיתנו שצופים ביותר מדי פרקים של חוק וסדר כל רץ בחיקוי זול של אדידס עלול להיראות כמו רוצח סדרתי. אז אם אתם לוקים בהפרעה נפשית כלשהי ככל הנראה שמומלץ לקחת את הוואליום מראש. מעבר לזה די שומם בגן סאקר. רק אנחנו ועוד כמה זוגות דתיים שחיפשו פרטיות ומצאו אותנו.

נקודה אחת שלא חשבתי עליה היא גורם הכליות. אחרי יותר מבירה אחת מערכת העיכול עושה את שלה והטבע מתחיל לקרוא. את תחושת האי נעימות והתקווה שהנוזל יעלם לאט מחליפים איתותי מצוקה ומחשבות על מקומות אסטרטגיים (בזמנים כאלה אני מתבאסת על מבנה הצנרת הנשית שלא מאפשרת לנו להתרוקן בכל מקום ובכל זמן, כמו הגברים). אז יש במקום גם שירותים ציבוריים מודל 87′ עם אסלות מחוברות לקירות אסבסט ריחניים וברזים שיוצא מהם מים בצבע חום חשוד כלשהו. נייר טואלט? הצחקתם את לופליאנסקי. גם תאורה וגם נייר טואלט? אז אפשר לחשוב. אם העירייה משלמת למישהו שירוקן את כמויות הזבל שעמישראל משאיר אחרי כל מנגל- יום- שבת היא יכולה לפרגן גם איזה גליל נייר טואלט או שניים לעמישראל. למזלי הייתי מצויידת מראש באיזה ריבוע וחצי שנשאר לי בתיק מהצינון האחרון והוא עשה את שלו בכבוד.

אז מה היה לנו? בפעם הבאה שאגיע לגן סאקר באמצע הלילה אני מתכוונת להצטייד בכמה דברים שבדיעבד נראים הכרחיים: מחצלת אטומה, גלילי נייר טואלט, כדורי וואליום, פותחן, גז מדמיע ונראה לי שסיימתי את רשימת המכולת אה ולא לשכוח דייט לוהט. גן סאקר הולך ומתגלה כמקום מגניב למדי הטומן בחובו מלא דברים שאפשר לעשות, כשלמעשה הדבר היחיד שמעיק בו הוא העלייה העצומה של רחוב בצלאל בדרך הביתה.