מאת: חתולה על גג פח


אני חושבת שאני בנאדם שמבין בטרנדים ויכול לזהות אותם מרחוק. השחור החדש הוא ירולשמי. ולא להפך. גאווה לוקאלית שכזו, פטריוטיות אורבנית. כמו שתמיד קורה בעת בחירות. כהזיות אחרי הפטריות שאחרי הגשם, עת האביב הפציע ומלאן ארגונים שרוצים לעשות רק טוב פושטים על העיר. מסך האג’נדות השונות ניתן לזהות מכנה משותף אחד. כולם רוצים שתישאר בעיר הזו, תזדהה עם העיר הזו וכל האמצעים כשרים.

קבוצת מלונה היא הראשונה שהתוודעתי אליה כבר בשנה שעברה כשהם יצאו בקמפיין שקורא לתושבי חוץ להשכיר לסטודנטים את דירות הרפאים שלהם בעוד הם חיים להם בריביירה הצרפתית/ ברוקלין/ קונטיקט (מחק את המיותר). הסטודנטים ישמרו להם על הדירות מפני גנבים, ישקו להם את העציצית ובתמורה ישלמו להם על כך מאות דולרים. נשמע כמו עסק טוב ואפילו הגיוני, עכשיו לכו תשכנעו את הדוד סאם או האח פייר שזה הדבר הנכון לעשות.

לפני כמה חודשים התהלכתי בקמפוס כשסטודנט הטריד את מנוחתי וגרם לי להוריד את האוזניות של האמפי ולהקשיב לו למה אני צריכה לשנות את כתובתי במשרד הפנים לירושלמית. למה לי באמת? אה, כי אני גרה כאן. ואם כבר אני גרה כאן, למה לא לעשות עם זה משהו? אז אין הרבה מה לעשות חוץ מלהצביע בבחירות הממשמשות ובאות. כי עם כל הכבוד למר פולק, נראה לי שיש אלטרנטיבות טובות ממנו לראשות העיר. אפילו הסטלנים מעלה ירוק עדיפים. אז כנראה שאני אסחף עם הזרם ואשנה את כתובתי באופן רשמי לירושלמית.

יש גם את ארגון “התעוררות בירושלים”, שחוץ מרעש גדול עוד לא הבנתי מה הם עושים כדי למנוע את ההגירה השלילית אבל נראה לי שמעורב בזה אלכוהול וכיף. אבל כל עוד הם בקטע ומנסים לעשות שינוי, אולי הם ולא ארגון אחר יצליחו להזיז בטטות כרסתניות כמוני מהספה ולהפגין נוכחות צעירה בעיר הזו. בראיון ל”פי האתון” באמת שניסיתי למצוא אג’נדה קונקרטית אבל לא ממש מצאתי כזו חוץ מ: “אנחנו ירושלמים מלידה, רוצים להישאר בעיר ורוצים למנוע מהחברים שלנו ללכת”. דרינק באדיז עד הסוף.


התהלכות נוספת בקמפוס מביאה להיתקלות בעוד כמה ארגונים. “ירושלמים”, “ירושלים כולנו” ואני בטוחה שפספסתי כמה. ופה קבור הכלב. אבל הוא לא סתם קבור אלא נעוץ באדמה מתחת לשכבת בטון ומלט א- לה סופרנוס. כי עם כל כך הרבה ארגונים ומגוון כזה רחב של רשימות יש קושי ניכר להפריד דעות, אג’נדות, מצעים ומה לא. שורת השולחנות המייצגים בכבוד את הארגונים השונים יוצרת בלבול אדיר ובלאגן מחשבתי ובאופן כללי גורם לקלולסים ממוצעים לאבד את הצפון ולחשוק באייס קפה וסיגריה במקום להקשיב לזה שחופר מאחורי השולחן. וזה גורם לי לחשוב, למה שהם לא יתאגדו? אני בעד פולרליזם אבל מרב עצים לא רואים את היער. אין לי מושג מה ההבדל בין כל אחת ואחת מהרשימות וזה גם לא ממש מענין אותי. אם בראש סדר העדיפויות של כל אחד מהפוליטיקאים הצעירים האלה עומדת העיר שחוברה לה יחדיו אולי הם צריכים לקחת דוגמה מהעיר עצמה, ולחבור לרשימה אחת, מאוחדת שתהיה יותר אפקטיבית מכל מיני רשימה חובבנית.

אבל יש בטרנד הזה גם זווית חיובית. במקביל להקמת ארגוני תרשום/ תמסור / תדחוף ירושלמי קמות להן התארגוניות בלתי תלויות שכל מה שהן רוצות זה לעשות טוב לאנשים.

ארועים חד פעמיים בסגנון “חג המוזיקה בירושלים” שיערך ביום ראשון הבא ויפרגן המון הופעות ותקלוטים חינם במקומות שונים במרכז העיר (פרטים בקרוב), המסיבה אתמול ב-מיה בר או “אחד שתיים שלוש דג מלוח” שנערך אחת לכמה שבועות וכבר כמה חודשים עושה לנו נעים בקיבה של הבירה בימי שישי קיציים. כי בסופו של דבר, כן באנו ליהנות.