הייתי בן 10 כשהדוד הרוסי שלי רשם אותי לחוג אִגרוף, ביום שבא לבקר בארץ. “עכברתולצ’יק!” הוא צעק לי בתוך האוזן וצבט לי את הפרצוף בידו הבשרנית. “אתה רזה כמו קיסם! צריך לעשות ממך גבר!” ידעתי ששומדבר טוב לא יצא מהכרזות כאלה.

זה לא באמת סריוז'ה, אבל ככה בערך הוא נראה

הדוד הרוסי שלי מבוגר ממני במשהו כמו 30 שנה והוא מתפרנס מוודקה. או יותר נכון, הוא מנהל שיווק של חברה קטנה ליצור וודקה ברוסיה.

קוראים לו יבגני, אבל מאז שזכרתי את עצמי תמיד קראתי לו ז’ניה. הוא באמת נראה כמו איזה ז’ניה, כשחושבים על זה: האף השמן האדום-תמיד שלו בוהק כאילו משכו אותו בשעווה, ומתחבא בתוך זקן סבוך כמו תלתלית, על פניו העגולים. לז’ניה יש מבט אחד בלבד, לא משנה באיזה מצב רוח הוא נמצא ובאיזו סיטואציה: חיוך ממזרי של “אם תהיה ילד טוב תקבל אולי מתנה לבר-מצווה”.
אתם יודעים למי יש מבט כזה? הרגע הבנתי - לארקדי גיידמאק. לא משנה, זו לא הנקודה.

את הדוד הזה אף אחד במשפחה שלי לא באמת אוהב. אני בטוח שיש לו חברים, אבל הם כולם בטח דומים לו באופי כי אני לא מסוגל להבין איזה עוד בנאדם מסוגל לסבול אותו חוץ מטיפוס כזה.

“נו, מתי כבר תהיה גבר?” הוא אמר לי כשלחץ בכוח את הזרוע שלי עד שהיא עמדה להתפוקק, מתקשה להאמין שאין שם קצת יותר שרירים. הם חייבים להיות כאן איפשהו, זה לא יכול להיות.

ואני, ילד פצלוך שמנמן, עם מבט תמים של כבשה חצי-מפגרת הבטתי בו בשאלה, כאילו אני אומר “אני לא יודע, בגיל 18?”

הטקס המביך הזה חזר על עצמו כל שנה, כשז’ניה היה מגיע לביקור עם ארגז סיגריות “טיים” ושוקולדים לאמא שלי, ספר בטעם רע לאבא שלי, וצעצוע של ילדים קטנים בשבילי - כדי להביך אותי.

יש לו מבטא כבד וקצת שמנוני ומגעיל והוא היה אומר לי תמיד ” ילדונצ’יק! ליֵיך תשחק בבובה, ילדונצ’יק!”
“ליֵיך תשחק בכדור!”

וכל פעם הייתי הולך משם במבט מושפל ודמעות בעיניים. ואז ז’ניה היה אומר לי “סתם, נו, סתם, אני צָחֶק איתך. אתה כבר גדול, נו.”

רוסים אוהבים להגיד נו.

אחרי שהיה משתעמם מלהביך אותי היה מתחיל להתקוטט איתי, בקטע של צחוק ומשחק. הכל היה באמת משחק, לא משהו רציני, אבל כשאתה ילדון פלצוך, ממושקף ושמנמן ואתה מנסה להאבק בדוב קוטב רע-מזג עם זקן, אתה נפגע.

“ז’ניה, תעזוב כבר את הילד המסכן.” אמא שלי היתה צועקת אליו מהמטבח ברוסית.
“נו, אנחנו רק משחקים. נכון, עכברתולצ’יק?”

אחרי שהיה מכריז על עצמו כמנצח ועלי כמפסידן, הייתי מוטל בדרך-כלל על השטיח, מנסה למלא את הראות המחוצות שלי באוויר, כמו שמנסים לנפח בקבוק קולה ריק ומעוך.

“נו, אז מתי כבר נעשה ממך גבר?” הוא אומר ומביט בי, מאוכזב.
“כככרג עעגנההה?” אני מנסה להגיד דרך האף כשדמעות חונקות את גרוני.

ז’ניה גירד את זקנו ואת האף האדום שלו והחליט:
“יש! אני יודע מה נעשה! נרשום אותך למועדון בוקס!”

וכך נשלחתי למועדון אגרוף, להראות לכולם מאיפה משתין מייק טייסון.
מועדון האגרוף, שאני לא יודע איך קוראים לו בכלל, נמצא, לפחות בתקופה ההיא, איפשהו בין המושבה הגרמנית ותלפיות. “מקור חיים” אני חושב שקוראים לשכונה הזאת אבל אני לא סגור על זה.

נכנסים לאיזה מקלט. אגב, אני כותב עכשיו בלשון “הווה” ו”רבים” כי ככה יותר קל לי כי אני מסטול ולא מצליח להתרכז אחרת. יורדים במדרגות. עכשיו, על קירות המדרגות תלויים פוסטרים גזורים מעיתונים של מייק טייסון, ג’ק לה מוטה, פרינס נאסים, שוגר ריי, רמבו, ארנולד שוורצנגר ואיזה ילד רוסי בגילי, כולו בלונדיני ונמשים ומשקפיים שמכסים לו איזה חצי מהפרצוף, עם גוף של תולעת, והוא מחזיק איזה גביע אגרוף וצועק משהו בנצחון. אולי הוא צועק “דה!” אבל אני לא באמת יודע.

את התמונה שלו גזרו מעיתון “וסטי” ושמו על הקיר. הוא בטח זכה באיזו תחרות או משהו.
“סבבה,” חשבתי לעצמי, “אם כל הילדים פה נראים ככה אולי דוד ז’ניה עוד יתגאה בי בקרוב ויספיק להרביץ לי.”

אבל בדלת הכניסה למקלט עברו על-פנַי שני טרולים ענקיים עם פנים סובייטיים קפואים. המקלט חולק לשני חלקים: חלק אחד הוא זירת אגרוף, והחלק השני הוא מועדון כושר קטן עם ציוד משנת 1970 והרבה שקי חול כבדים.

קודם כל, מנהלה: צריך לחתום על טפסים שאני לא יודע לקרוא, ובטח כתוב שם משהו על זה שאני נוטל על עצמי את כל האחריות לנזק בריאותי. דוד ז’ניה חתם בכיף: “תביא, תביא כבר את המגן שיניים” הוא אמר למדריך ברוסית.

איפה שמים את השעון? אה, אוקיי - על שולחן המאמן, יחד עם כל הארנקים והשעונים של שאר המתאמנים.
טובלים את מגן השיניים בכוס עם מים רותחים לאיזו דקה, ואז מכניסים לפה, לוחצים ומצמידים כמו איזו פיסת פלסטלינה, נושכים - ויש לך מגן שיניים ב-8 שקלים.
פיצוץ, עכשיו אני מרגיש מאוד בטוח.

מתחילים להתאמן!

מתיחות. כמו באולימפיאדת מוסקבה ב-1980, גם אני הרגשתי צורך עז לייצג את הבית. למען האמת זה היה קצת מיותר, כי כמעט כל האנשים האחרים שם היו רוסים בעצם (בסדר, גם אוקראינים, נגיד. בהנחה המופרעת שזה לא אותו הדבר).

התמתחתי, קפצתי, עשיתי פרצופים כועסים מול המראה, דפקתי אגרופים בקיר והשתדלתי להחריש את אנקות הכאב. הייתם צריכים לראות אותי, נראיתי כמו חיית טרף! כמו כריש! לא, כמו כריש עם כפפות אגרוף!

התחלנו לרוץ. תקשיבו, בחיים לא רצתי ככה. זה היה סיוט. כל הרוסים האלה מסריחים כאילו עכשיו חזרו ממרתון במדבר גובי או שתלו אביטיחים כל היום בתוך חממה.

היינו רצים, והמאמן הרוסי היה צועק על כולם כל כמה שניות “קפוץ!”, או “בוקס!” או “דאבל בוקס עם סיבוב!” והיינו צריכים לבצע הכל תוך-כדי תנועה. היה לי קשה לרוץ ולקפוץ. בהתחשב בעובדה שהריצות והקפיצות היחידות שעשיתי עד אז, בתור ילד גבינת שמנת אומלל, היו בעזרת דמות קטנה שקראו לה “דייב 2″, איבדתי את הנשימה שלי בקפיצה השלישית. בקפיצה החמישית נפלתי על הרצפה, בזמן שעדר קרנפים סלאביים רציניים ומזיעים דורס אותי ורץ לי על הפרצוף.

כשהעדר חלף הצלחתי לאט-לאט לקלף את עצמי מהרצפה. “אל תדאג, עכברתול,” ניחמתי את עצמי. “הנקמה תגיע בקרוב.”

ניקיתי את סימני העקבות והעקבים מהחולצה והמכנסיים, הרמתי את המשקפיים העקומים שלי מהרצפה וניסיתי לסדר אותם. הצלחתי איכשהו להחזיר אותם לפרצוף, אבל הם ישבו עליו באלכסון. כשהרמתי את הראש והטיתי אותו 10 מעלות שמאלה יכולתי לראות טוב בשתי העיניים.

“עכשיו קרב!”

אולג וטוליה, שני הטרולים שראיתי בכניסה למועדון, נכנסו לזירה. המאמן הכריז “המאמן הכריז “מוכנים… היכון… בוקס!” והטרולים התחילו להתגושש. תראו, בחיים לא ראיתי דבר כזה. זה נראה כמו קרב מתוך ספר פנטזיה בשבילי. כשאולג חבט בטוליה חתיכות עפו לטוליה מהפרצוף. כשטוליה הלם בזרועו הענקית באולג, אולג התקפל כאילו קיבל טיל סאגר לפופיק. זה היה קרב איתנים אמיתי.

“יש מִנָצֵח!” המאמן צעק בקול, והניף באוויר את זרועו של אולג המרוטש ושבע-הרצון.
לפתע כולם השתתקו.

“מה קרה?” שאלתי את יורי, הילד שישב לידי על הספסל.
גל של פחד אמיתי חלף על פניו החיוורים. הוא בלע רוק בקושי ולחש “סריוז’ה הגיע.”

הבטתי אל הכניסה, חולף על-פני העיניים הרבות של חברי לספסל. דלת המקלט נפתחה בחריקה עמומה.

הוא עמד בכניסה בנעלי אדידס מתפרקות ושרוכים פרומים. הוא לבש מכנסי אגרוף אדומים, עליהם נרקם השם “סרגיי אבְמַנוב”.

הוא פשוט עמד שם. חיוור, מנומש, ונראה פגיע כמו גליל של נייר טואלט יקר. זה היה הילד התולעי מהפוסטר בכניסה. כפפות האגרוף של ידיו הזעירות היו שתיהן גדולות מראשו. עכשיו כשראיתי אותו מקרוב ידעתי שהוא לא יכול להיות יותר מאשר בן 9 או 8.

“סריוז’ה בא!” המאמן צעק בשמחה. “עכשיו קרב עם האלוף!” הילדים נעו כולם באי-נוחות על הספסל והצטופפו זה ליד-זה. אפילו הטרולים הביטו לכל-מיני כיוונים בעצבנות.

“נו, מי נכנס לקרב עם סריוז’ה? נו! אולג, שטו סטאבוי?” הוא אמר לטרול המנצח.
אולג רק צייץ באפו המחוץ במורת רוח.
“טוב! אם אין מתחרים, אני לבד בוחר!” הוא הביט סביב, והצביע על יורי. “נו דַוָואי.”
אני לא זוכר מה יורי ענה, אבל אני זוכר שהוא הרים את הרגליים וברח.

תראו, זה היה בסך-הכל ילד בן 8. לא פחדתי ממנו, הייתי גדול ממנו בהרבה והוא נראה לי מסוכן בערך כמו אפרוח בלי מקור. אבל עדיין, ראיתי את המבטים של כולם ולכן לא מיהרתי להתנדב.

במקום זה, המאמן נידב אותי. “עכברתול! הדוד שלך ז’ניה אומר לי שאתה פרא אדם! בוא, תיכנס לזירה” (טוב, האמת היא שהוא לא בדיוק אמר ‘פרא אדם’ אלא משהו כמו “מאלינקי חוליגנצ’יק”, שזה בעברית משהו כמו פרחח קטן). בדיעבד גיליתי שז’ניה סיפר לו עלי ניסים ונפלאות כדי להמנע מהפדיחות, והמאמן השתכנע שאני לא אפס מוחלט לגמרי.

כשנכנסתי לזירה עוזר המאמן נתן לי קסדה מצחיקה לפנים ולראש, עם מגני אוזניים גדולים. הוא גם נתן לסריוז’ה את הקסדה, אבל האלוף ירק לרצפה בבוז. הנחתי את הקסדה על הראש, וניסיתי לסדר את המשקפיים. שוב, הצלחתי לראות טוב בתנאי שהטיתי את ראשי למעלה ושמאלה.

סריוז’ה נעמד מולי, ממלמל “נו כבר, נו כבר, למה מחכים.” הילדים עמדו בציפייה. המאמן נעמד בינינו, ויכולתי להריח את נשימתו החמה, הכבדה והבצלית. היה לו ריח של מרק כרוב מקולקל.

“מוכנים…” המאמן אמר. עשיתי קנאקים עם הצוואר כדי להראות קשוח.
“היכון…” נדרכתי ועשיתי פרצוף כועס.
“בוקס!”

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בחדר המאמן. הוא המשיך לסטור לי גם אחרי שפקחתי עיניים. אחר-כך הוא הצמיד לי שניצל קפוא לעין ואמר שלא צריך שום בית-חולים. אני לא יודע כמה זמן ישבתי שם אבל כשיצאתי מחדר המאמן כבר היה חושך בחוץ. הילדים הלכו. עכשיו באה שעתם של הטרולים. סליחה, הטרולים של הטרולים. לעומת הטיטאנים השעירים האלה, אולג וטוליה נראו כמו יורי וסריוז’ה. קווקאזים, רוסים וגרוזינים מכוסי פלומה מתולתלת כמו גורי בפאלו זכים, כולם נראו סיממפטיים בערך כמו סופ”ש משפחתי בביירות.

מרוסק ומושפל, החלטתי שאני עף משם קיבינימט ולא חוזר. לא לשכוח את השעון, אמרתי לעצמי. אני קצת מגושם וכשניסיתי לקחת את השעון שלי מהשולחן הפכתי את הכוס-קפה של המאמן. הקפה נשפך על כל השולחן, על הארנקים ושרשראות הצוואר המוזהבות והשעונים הכבדים.

אני לא יודע כמה זמן רצתי. אני יודע שמעולם לא נמלטתי ככה מכלום. פחדתי לחיי. עליתי על אוטובוס ולא הפסקתי לרוץ. רצתי כל הדרך עד למושב האחרון באוטובוס והתחבאתי מאחוריו, על הרצפה.

הדוד שלי, ז’ניה, נסע חזרה לרוסיה. לפני שעלה על המונית, נופפתי בידי וצעקתי אליו בהתרגשות, “דאסבידניה, ז’ניה! פאקה!”
ז’ניה לא אמר מילה. הוא רק הביט בי במבט מאוכזב ונכנס למונית.
חצי שנה אחר-כך אמא שלי רשמה אותי לקייטנת מחשבים כי שם זה קצת יותר בטוח. פגשתי שם את סריוז’ה. דווקא הסתדרנו בהתחלה, עד שאמרתי בטעות משהו לא נכון והוא פוצץ לי את הצורה.