בדצמבר 2007, מעט אחרי שפתחתי את אנדרגראונד 02, ישבתי עם א. עכברוב פעם אחת ב”ארטל” (פאב קטן ומגניב של רוסים שאני מקווה לכתוב עליו בקרוב). שנינו היינו במצברוח די מחורבן. בחוץ שטף גשם איום ומקפיא את הלני המלכה, ושנינו התאמצנו לשתות מהבירה הזרה שהזמנו, מנסים שלא להראות זה-לזה שהבירה פשוט מגעילה.

“תשמע, עכברתול,” אמר לי א. עכברוב. “יש לי רעיון מגניב לאתר שלך. יש לי דוד רוסי בשם גרגורי, שעבד פעם כעיתונאי ב’חדשות פטרסבורג’. לפני משהו כמו שלושים שנה הוא כתב איזו כתבה על פאב בירושלים, כשביקר בארץ. העורך סירב לפרסם אותה, והדוד המאוכזב שלי זרק את הכתבה לזבל. אבא שלי הוציא אותה מהפח, ותרגם לעברית. אני חושב שזה יכול להתאים לאתר שלך.”

“כתבה מלפני שלושים שנה?” נזעקתי, “ועוד אחת שנכתבה במקור בכלל ברוסית?”

“כן,” א. עכברוב ענה לי. “אני חושב שזה דווקא רעיון טוב.”

“רגע, עכשיו כשאני חושב על זה – על מה אתה מדבר בכלל? הפאב הראשון בירושלים (הכובען המטורף, המקום שבו נמצא היום הסטארדאסט) נפתח איפשהו בשנות ה-80 בכלל.”

“אז איך זה שהדוד שלי כתב משהו כמו עשר שנים לפני זה על פאב בירושלים?”

כל העסק הזה נראה לי קצת מוזר, ולמחרת בבוקר דפקתי על הדלת של א. עכברוב כבר בשש בבוקר. “אני רוצה לקרוא את זה,” אמרתי.

כשקיבלתי את העותק המתורגם לידי כמעט ולא הצלחתי להבין מה כתוב שם. המילים נכתבו על מחברת צהובה-חומה, ששולייה מתקלפים. לקחתי הביתה והתחלתי לקרוא. איך לא חשבתי על זה? הפאב הזה היה בכלל מאורת הימורים בלתי-חוקית, ולכן לא היה מוכר במיוחד – בטח שלא כ’פאב הראשון בירושלים’. ובכן, התכוונתי בכלל לפרסם את זה לפני כמה חודשים אבל זה פשוט ברח לי מהראש. כשעברתי דירה איבדתי את העותק והתאמצתי מאוד להמנע מ-א. עכברוב, כי בכל זאת – לא נעים.

אתמול סידרתי את הבוידעם ומצאתי את העותק. כל הלילה ישבתי אתמול ותמללתי את העותק אל המחשב.

ובכן, אני מתכבד להציג בפניכם לראשונה ללא דיחוי נוסף את “חוויית עיוועים בשטותגארט”.

עכברתול

קיץ 2008, ירושלים

חוויית עיוועים בשטותגארט –

מסבאה טחובה ומעלה עובש בעלת ריח חריף של טיגון וניחוח עדין של שתן מאודה

או: בירה חמה ונשים קרות

מאת: גרגורי עכברוב

להלן רשמיי מביקור קצת שנוי במחלוקת במין מסבאה משונה בשם השטותגארט שנמצא ברחוב אלבר כהן 3. לקרוא למקום הזה מסבאה זו קצת הגזמה פראית בגלל שלמעשה המקום נראה כמו שילוב מפוקפק בין מחסן גרוטאות של חברת מנופים לבין מוזיאון נטוש של כלונסאות ארמניות. אבל אני מקדים את המאוחר.

בערך 20 דקות לקח לי רק למצוא את הרחוב עצמו שהוא בעצם לא ממש רחוב אלא משעול דקיק ומוסתר בין הבתים שמאחורי רחוב הנביאים. אם אני מקדיש לכך מחשבה מסתבר, שזה עוול לאדם עצמו (כלומר לאלבר כהן) - סופר יהודי צרפתי שהיה מועמד לקבלת פרס נובל לספרות, אשר ראוי לקרוא על שמו רחוב קצת יותר סואן מהנוכחי לטעמי. אם חשבתי שכעת אגיע לבר עמדתי עד מהרה על טעותי – שילוט מאיר עיניים לא היה שם, וגם לא שילוט בכלל, בעצם. בקיצור, כשכבר מצאתי את הכניסה, שהיתה צדדית ולא על הרחוב עצמו, חל עיכוב נוסף מאחר ומישהו טרח להערים בדרכי כמה מכשולים פיזיים בלתי עבירים שהונחו באופן אקראי וחסמו בהצלחה את הדרך, ביניהם פיגומים מטים לנפול, ארגזי בירה עמוסי בקבוקים ריקים, בלוקים, שקי מלט וחפצים חסרי תוחלת נוספים. כמעט שברתי שם כמה רגלים אבל בסופו של דבר הצלחתי להגיע לעי החורבות הזה, מפלס דרכי בין ההריסות. בכניסה עמד בחור מפוקפק למראה, מטורזן כמיטב האופנה במקטורן טוויד. הוא לכסן אלי את עיניו ודרש “לאן זה?”.

“לשטותגארט” עניתי. הוא סרק את גופי בעיניו. “בסדר, כנס.”

לאחר שני רגעים, כשהתרגלתי לחושך, חשכו עיני – ומצב רוחי השתפר מיד. הספיק לי מבט חטוף אחד בחלל החדר, בקירות, ובמסובין כדי להבין שזכיתי להגיע למקום המבחיל והנאלח מהסוג הגרוע ביותר, בדיוק מה שחיפשתי אותו ערב. תמהיל של מרתף בירה ואתר בניה.

העיצוב, לדעתי, היה פשוט מזוויע במובן הטוב של המילה. זהו סוג המקומות שמתאים להעביר בהם בערב של יגון קודר, בתנאי שאתה בא לא במטרה ליהנות אלא רק להיות שרוי במצב תודעתי מעורפל משהו ועם זאת נעים למחצה.

חלל לא גדול מדי. אור אפלולי. הקירות מכוסי אזוב, צבועים בצבעים נעימים דווקא אך מכוסים באופן חלקי בלבד בטפטים בעלי דוגמאות מחרידות, אשר התקלפו להם באופן ססגוני למדי ברוב חן. אך זה לא היווה בעיה, מכיוון שעל רוב שטח הקירות יכולת לזון את עיניך בתמונות שמן הרוסות למחצה, תלויות בעיקום בולט לעין. כאן לא תמצאו תמונות של בעל הבית מחובק עם מנהיגי עבר תפוחי לחיים ומשומני שיער או שחקני עבר במועדוני ספורט מפוקפקים - אלא בעיקר ציורי נוף כפרי מהמאה הי”ט.

באוויר תולה רעשי פצפוץ של חרקים מעופפים ושאר יצורים מכונפים הנצלים למוות בהתנגחות עקשנית עם הנורה הצהובה המחשבת להתפקע, גוססת בהבהוב אינסופי. הכסאות דביקים ונוטפי שמן (לא להגיע בחליפות ושמלות ערב).

על לוח ירוק פשוט נרשמו בכתב של ילדים שמות האמנים המופיעים לשבוע הקרוב.

אווירת נכאים שררה בכל. מלבד נגינת הבלוז המדכדכת, פרצופי הלקוחות גרמו לי לחשוב שנקלעתי בשוגג לכנס של נדכאי העולם או לחלופין למקלט של פושעים זוטרים שקוראים אותם אצלנו דגי רקק. ייתכן שחוסר האוורור תרם גם הוא לתחושה זו שהועצמה על-ידי פירורי תקרה שנשרו לחלל האויר ולצלחות המזון.

מאחר ולא הצלחתי להסב את תשומת לבה של המלצרית האדישה שישבה כל הערב בחוסר מעש ופטפטה עם חברתה הטיפשית-למראה בטון צורמני, ניגשתי לבר, בניסיון לפתח שיחה עם המוזג המשופם שנראה חמור סבר וזועף. בידו האחת אחז בסמרטוט מעופש ששימש בין השאר לניקוי כוסות וניגוב שולחנות, ובידו השניה תחב אצבע מאשימה אל תוך נחיר עצום בגודלו. אכן, היה זה מוזג רע מזג, ואף נוח לרגוז, יש לציין, כמתברר לאחר השיחה הקצרה שניהלתי עמו:

“מה יש לאכול?” (כיוון שהייתי רעב).

חיכיתי זמן מה לתגובה, אך הוא רק הביט בי במבט חוקר כאילו מנסה להבין מאיזה כפר נידח הגחתי ברוב חוצפתי אל הבר המהולל שלו.

אני – (שוב), “מה יש לכם ל א כ ו ל פה?, איזה א ו כ ל ?”

“כתוב בתפריט, תסתכל.” הוא ניאות לפצות את פיו.

הזמנתי מספר מנות עם שמות בעלי צליל הונגרי, אך נסתבר שכל המנות “אזלו”, חוץ ממרק (דלוח) ושניצל (קפוא). הרגשתי שאני זקוק למשקה, אז החלטתי להזמין בירה. חיפשתי משהו מוכר בתפריט, או שמות של בירות בכלל, ולא מצאתי. בתפריט נכתב בפשטות “בירה”.

“איזה בירה זאת?”

“זה אנחנו עושים”, סינן לעברי ביבושת.

הזמנתי את הבירה עלומת השם, בעיקר כי כבר פחדתי להרגיז אותו עוד יותר, ופניתי להתיישב בפינה הקיצונית ביותר כדי שאוכל להשקיף על המתרחש, ועם זאת להישאר רחוק ככל האפשר מהפונדקאי.

בשלב זה הייתי עדיין די נלהב, אך מסתבר שלא הייתי היחיד. מספר ברנשים בשנות החמישים לחייהם ישבו מסביב אחד השולחנות הרעועים, אחזו בידיהם סיגרים לעוסים וקלפי משחק, והביטו בעינים חשדניות אל כיוון היציאה, כממתיקי סוד.

זאת ועוד, בשולחן אחר, ישב על שרפרף מי שיותר מאוחר נודע לי שמשמש רב טבחים שהגיע באוניה מחוף השנהב, שיחק בקוביות עם אדם נוסף, וניכר היה עליו שהוא מפסיד. לאחר כמה סיבובים נוספים של עראק והרמת כוסית לחיי הפסנתרן, שבימי הזוהר שלו ניצח בפילהרמונית של נובוסיבירסק (”שתזכה לחיים ארוכים בוריס, נפגש בשמחות!”), גמרתי אומר לנסות את מזלי עם המלצרית, שהמשיכה לשוחח על סוגי תמרוקים שונים עם חברתה שבהתה בה במבט מזוגג (ונכשלתי כשלון חרוץ, אף על פי שהשארתי לה דמי שתיה ביד רחבה, שלא הגיעו לה).

בסוף הערב נמצאתי מדדה, מהדס, ומתנודד אל עבר הדלת, מחפש מוצא מהרחוב הצר תוך שאני מקים שאון רב בהיתקלי בפחי אשפה וחתולי זבל, מחפש את דרכי הביתה, מתהלך אל עברי פי פחת, סופג מטחי קללות למכביר מזקנים קשיי יום לבושי גופיות מבעד לתריסים חבוטים, דבר שגרם לי עוגמת נפש רבה, אך יותר מכך - למפח נפש.

נקודות לסיכום:

1. השטותגארט הוא מקום חביב, למרות כל המתואר לעיל. גולת הכותרת – במקום בייג’לה הגישו שם צלוחית מלאה גרגירי אפונה, שאילולא היו מעט לא טריים הייתי עלול לחשוב שנקטפו זה עתה מהשדה. הבירה לא טעימה במיוחד אך ראויה לשתיית אדם (גם אם לא צוננת מספיק).

2. עם זאת, לאכזבת חלק מקוראינו, לא הייתי מביא לשם בחורה בדייט הראשון, החמישי, או בעצם אף פעם. זהו מקום לבילוי בשביל אדם יחיד, אלא אם כן אתם באים בשביל ההימורים, ואז רצוי לבוא עם חבר שנראה מפחיד.

3. המוזג המשיך לזעוף למיטב ידיעתי גם לאחר לכתי.

4. שאלתי לגבי הירוקת – נאמר לי שזה לנוי.

שלכם,

גרגורי עכברוב, כתב חדשות פטרסבורג

אביב 1976, ירושלים