לפני משהו כמו תשעה חודשים נפתח בירושלים מועדון הסטנדאפ הראשון בעיר.

-”מ-הההה?”

כן. בדיוק מה ששמעת, כונפה. מועדון סטנדאפ.

מה שמוזר אפילו יותר הוא שמי שפתח אותו הם דווקא שני אמריקאים, Oilm Hadashim. כמו סטקיית חצות מאולתרת הפועלת מתחת לאפו הארוך של החוק, המועדון הקטן “עוף דה וול” מתחבא גם הוא אי-שם במעמקי האדמה.

מרגיז אותי שהם עדיין לא התקינו שם מזגן. אני מנחש שהוא מתעכב במשלוח מ-US of A. בינתיים מקרטע שם איזה מאוורר תקרה למעלה, אבל כרגע, כל עוד החום האיום עזב אותנו לנפשנו, הוא עושה את העבודה (כמו שרק מאוורר תקרה יכול לעשות, כמובן. כלומר, לא משהו).

אז קצת חם שם לפעמים כמו בסיר חמין גדודי בבוקר שבת קיצי על כוכב הלכת מאדים, אבל אם אתם מתעלמים מהתנאים אפשר גם ממש להנות. טוב, תלוי מי מופיע.

מי שהרים את המקום הזה הוא סטנדאפיסט בשם דוד קילימניק, עולה חדש עם תואר שני באיזה משהו שכנראה החליט לוותר על כל מה שהארץ הנפלאה שלנו מציעה לעולים חדשים (עבודה ב-24 שקל לשעה ושיעורי אולפן שכנראה גם אותם יבטלו, כך שמעתי בפעם האחרונה שהאזנתי לחדשות. כלומר, איפשהו בפברואר 1992), ובחר להגשים את החלום של כל ילד שראה פעם סיינפלד ולקח את זה יותר מדי ברצינות: לפתוח מועדון סטנדאפ משלו.

קילימניק הוא דווקא סטנדאפיסט ממש מוכשר. הוא קצת מתקשה לפעמים עם העברית אבל אחרי כמה גימגומים הוא מתחיל לזרום - והוא די מצחיק.

תראו, הסטנדאפיסטים האחרים שם שיצא לי לראות הם די מעאפנים. לפעמים הם כל-כך גרועים עד שזה פשוט מצחיק ואתה מתחיל לתהות אם זה חלק מהמופע. זו בדיוק הסיבה לכך שכדאי להגיע לשם מסטול או שיכור, כי אחרת קצת קשה לעמוד בזה בלי לרצות לנפץ לעצמך את הראש בקיר, חזור ונפץ. אגב, כשהלכתי לשם מסטול ו/או שיכור (אני לא בדיוק זוכר) זה בהחלט עשה את העבודה וכמעט התפקעו לי הריאות.

לפעמים גם מופיעים שם אחלה אמנים. כלומר, אני בטוח ששמופיעים שם גם אחלה אמנים, אבל לא יצא לי לשמוע עליהם עדיין (חוץ מקילימניק). אבל אל תדאגו, אני חושב שהם רק מתעכבים בדיוטי-פרי.

אני לא יודע מה אתכם, אבל אני ממש רוצה ללכת לראות שם ערב מיקרופון פתוח. זה קורה כל יום רביעי או חמישי או משהו כזה (תעקבו כאן). האפשרויות לסדוק צלע מרוב צחוק הן, כנראה, בלתי-מוגבלות. בכל אופן, שווה לעקוב.

אגב, המקום הזה נמצא (כמו שכתבתי לכם הרבה פעמים ב”מה קורה היום”) ממש מתחת למגדל העיר, ברחבת המשביר. יורדים במדרגות, וממש בין הסופרמרקט למסעדת מיתוס (אני חושב שככה קוראים לה) נמצא ה-”עוף דה וול”.

האמת היא שזה מרגש אותי, שנולד לנו בעיר מועדון סטנדאפ. נכון, עדיין מקרטע כמו המאוורר-תקרה שלהם, אבל זה בהחלט משהו.

בואו לתמוך ולצחוק על האמנים.

ואגב, אם המילים “גז רדון” ו”שתיקה מביכה” לא עושות לכם את זה, ביום רביעי הקרוב (23 ביולי) בשעה 21:00 בערך יופיע שם אייל זמיר. דווקא יצא לי לשמוע אותו והוא דווקא לא רע. בעצם, הוא כנראה לא יופיע ב-21:00 אלא בסביבות 21:45 כנראה, כי יחממו אותו איזה שניים אחרים (לא נורא – תורידו ראש, יהיה בסדר).