עמית ארז הוא כמו גיל ריבה עם גיטרה. וזה חינני בערך כמו תמונת פספורט של נגיף אבולה.

טוב, אני כנראה קצת מגזים. הוא מוכשר כמו שד, רק שהיה קצת לא נעים לשמוע אותו. זה אולי נשמע קצת רע, אבל הבנאדם מוכרח לעשות משהו עם הקול הגבוה שלו. מישהו היה חייב לומר משהו, לא? הוא הופיע ב’תקליט‘, בפעם הראשונה שישבתי שם.

תקשיבו, הבחור הזה יודע לנגן פשוט מדהים על גיטרה, אבל אם אני ארצה לשמוע גבר מבצע משהו שנשמע כמו קאבר לניק דרייק בקול של בחורה, אני אני

לא חשוב. לעזאזל, למה שמישהו ירצה לעשות דבר כזה?

למה הבנאדם הזה שר באנגלית? מה זה השטויות האלה?

דבר עברית, בנאדם, דבר עברית. זו שפתך, תפסיק לנסות לשחק אותה מיוחד.

אל תתחילו לספר לי שמוזיקה נשמעת טוב יותר באנגלית. מה עם משינה, כוורת, החלונות הגבוהים, הדג נחש, אנעארף. לא יודע מה עוד, אבל כמה עוד מהחרא הזה אפשר לשמוע? אם אני ארצה לשמוע מוזיקה באנגלית, אני אשמע את המקור. בסופו של דבר, זה לא שחסרים כשרונות אדירים ששרים בשפה הזאת, ועד שלמישהו יש כישרון אמיתי (כמו גיל ריבה עם גיטרה) הוא הולך ומבזבז אותו כדי – למה בעצם, לעזאזל? כדי להצליח בחו”ל? כדי לקבל הכרה וכל הקשקושים האלה?

מי יתן ונהיה ראש לדגים ולא זנב לאריות וכל זה. או במילים אחרות, תפסיק להיות טמבל, גיל ריבה עם גיטרה.

במלים אחרות, עמית ארז צריך להתמקד בלנגן בגיטרה, לתת לפה קצת מנוחה, ובעיקר - הוא צריך איזו כוסית שתשב לידו ותשיר במקומו. באמת שזה יעשה למוזיקה שלו רק טוב.

אז כמו שהתחלתי לכתוב, לפני שהעצבים השתלטו עלי, ישבתי הערב ב’תקליט‘, הפאב החמוד והחדש – יחסית – שפתחו בהלני המלכה, בדיוק במיקום של המייק’ס פלייס הישן והאגדי.

זה לא המקום להתחיל לכתוב על מחוז ילדותי, מייק’ס פלייס הישן והאגדי בהלני המלכה 13, בעיקר מהסיבה שעכשיו אחת וחצי בלילה ויש לי דברים טובים יותר לעשות (האמת היא שלא. אבל אני פשוט עייף מכדי לכתוב על זה עכשיו).

התקליט הוא אחלה פאב. כמה שנים טובות היה שם איזה פאב לא-ברור של רוסים שהעלה אבק וריח של בית של מישהו רוסי שסבתא שלו גרה איתם בדירה. אגב, אותו מקום עבר עכשיו הסבה מדהימה לבאר מעולה ומוצלח ליד האנדרגראונד, אבל על ה-Old Friend החדש אכתוב בקרוב.

בכל אופן, ישבנו בתקליט.

היה מפוצץ אנשים, בערך כמו בנתב”ג באיזה יום של שביתת עובדי הנמלים (אתמול? מחר?). פשוט לא היה מקום לזוז: אנשים על הבאר, אנשים על הכסאות, ליד הכסאות, על הרצפה, על המדרגות, עומדים מול הפרצוף שלך, מצטופפים בדלת, מתחת לבמה, משתלשלים מהתקרה כמעט.

זה היה תענוג.

זה היה מדהים.

זה היה צפוף, אבל במובן החיובי של המילה. לא דחוס כמו במשאית של עובדים זרים וגם לא מעוך כמו בסיר חמין צה”לי.

הרבה זמן לא ראיתי דבר כזה באמצע השבוע. באמת, זה לא דבר רגיל – זה ערב יום ראשון, ועשרות אנשים מצטופפים בפאב די קטן יחסית (שני חדרים), ועוד כמה שמחכים כל הערב בחוץ, מנסים להביט פנימה דרך דלתות הזכוכית.

היה כיף להביט בהם. הם עמדו שם בחוץ, בכפור, רועדים כמו מאווררים סובייטיים ישנים. בפנים היה חמים ונעים, וכל עוד עמית ארז יותר ניגן ופחות שר, היה ממש מהנה.
בתקליט יש מחירים עממיים, מוזיקה איכותית ואווירה נהדרת – כשיש הרבה אנשים.

כל הערב הייתי מוכרח להשתין ופשוט לא יכולתי לעבור. זה כאב.
אחרי הגולדסטאר השניה כבר כמעט יצא לי שתן מהאוזניים – אבל אי-אפשר היה לעבור בלי לדרוך לאנשים על הפרצוף.

כמו שזה נראה עכשיו, יהיו שם הרבה אנשים עוד הרבה הרבה זמן.

תראו, עם כמה שהיה לי מעיק לשמוע את הקול של עמית ארז, כל הכבוד לו.

הבנאדם מילא את ‘התקליט’ עד אפס מקום. אני לא יכול לבוא אליו בטענות, הבנאדם עשה את העבודה שלו.
אני יודע, אני כנראה סוג של דגנרט, כי אני בערך היחיד שלא אהב אותו יותר מדי.

אגב, ינואר נראה חזק אצל ‘התקליט’, יש להם עוד הרבה מוזיקה טובה החודש, שאין לי כוח לפרט עליה עכשיו. אתם יכולים למצוא את כל הפרטים כאן. הייתי כותב כמה מילים על מה שיהיה אצלם החודש, אבל אני מוכרח להשתין.