בבניין הקודם שגרתי בו, בנחלאות, היתה שכנה מגעילה במיוחד, בשם מירב פרוקופוביץ’. היא בת ארבעים וחמש, מנומשת כמו צבוע ומריחה תמיד כמו הלמטה של מכסה ביוב. היא גם היתה בעלת-הבית שלי.

היא מאכילה חתולים. חתולי הפח-זבל מתקבצים סביבה כל בוקר כאילו היתה נקניק דם ענק, ממולא בקאטניפ. היא משליכה אליהם אי-אילו קרביים. בדרכה אל פח הזבל כל בוקר היא מפילה במדרגות הבניין חתיכות דביקות של עוף זול. היא מלטפת את החתולים ואחר-כך בודקת את הדואר באצבעותיה הדביקות, המכוסות בשערות חתולים וסלמונלה.

מירב פרוקופוביץ’ היא זקנה שמנה ורכרוכית. אפשר ללחוץ עליה ולרוקנה כמו שפופרת של ממרח כבד.

בבוקר הייתי נתקל בה ליד תיבות הדואר. היא חצי-לבושה ומחייכת אלי חיוך “נשי”.
היא היתה מפלבלת אלי את עיניה, ממצמצת אלי מבעד לדלקת העיניים הכרונית שלה ומשרבבת שפתיים דלות ופצועות, וכל כולה אומרת “בבקשה, אני מוכנה. בלילה תטעה בדלת. אני לא אנעל אותה במתכוון, אני אקבל אותך. נתענג. זנח חלומות על גדולה, הכל חולף. ראה כיצד אתה נראה, עכברתולון: שעיר, כפוף, עם אוזניים גדולות ושיניים של שפן. במכנסיים קצרים מכפי מידתך. אתה אוכל מהזבל, למען האל. מה דרוש לך עוד? ההיא? דקת הידיים? בת החלומות? בעלת הפרצוף הסגלגל? הנח, בוא אלי. יש לי מיטה נהדרת, החרמתי אותה מהדיירת הקודמת שאיחרה בתשלום. שמיכת צמר-גפן. אטפל בך. ארחם. נו?”

לפעמים היה מבטה פשוט חסר בושה. לפעמים, בהיתקלה בי, היה מתגלגל ונדחק מגרונה איזה צליל קטן של שמחה, כמו אנקת כאב של דוב קוטב.

עברתי מהדירה ההיא לפני משהו כמו חצי שנה, אבל לפעמים עדיין, בלילה, אני מתעורר בזעקה, מכוסה זיעה קרה ולבי הולם במהירות. בסיוטי זרועותיה המדלדלות של מירב פרוקופוביץ’ זוחלות אלי, אל מיטתי, ואני לא יכול לזוז. אני מנסה לצעוק אבל אני מרגיש כאילו מישהו לופת את גרוני בעוד אצבעותיה הקרות והרטובות זוחלות עלי.

כשאתם שוכרים דירה, שימו לב שבעלת הבית שלכם איננה בנאדם מגעיל. זה מאוד חשוב. בעל-בית מסריח יכול לחרבן לכם את החיים. אני יכול למלא ספר שלם על בעלי-בית נוראיים, והיו לי רק שניים עד עכשיו.