איבדתי את החופשי-שנתי-סטודנטיאלי שלי לפני כמה ימים.
חיפשתי בכל מקום: בארנק, במעיל, בתיק, על המדפים, בתוך הספרים, מתחת למסך, מתחת למדרסים, מאחורי התנור, בתוך הספות.
הפכתי את הבית ולא הצלחתי למצוא. חבר, שנכמרו רחמיו עליו, נתן לי כרטיסיית נוער.
“אבל הנהג יראה שאני לא בן 18,” אמרתי לו.
“עזוב, יהיה בסדר.” הוא ענה.
בסדר.
עליתי לאוטובוס. עם זיפים של גמל.

נהג: “מה זה?”
אני: “מה?”
נהג: “זה, מה זה זה?”
אני: “הכרטיסיה שלי”
נהג: “בן כמה אתה?”
אני: “18.”
נהג:
אני: “אני גרוזיני.”
נהג: “מה? יש לך משהו נגד גרוזינים? מה יש לך נגד גרוזינים? אני גרוזיני!”

אגב, בסוף מצאתי את החופשי-שנתי-סטודנטיאלי שלי. הוא היה בכיס של המכנסיים.

“כרטיסיית ילדים, בבקשה.”