אחרי יותר מדי זמן של ריקבון חושים מתקדם על כסא המחשב, מובטל ואומלל, החלטתי לצאת מהבית לטייל. הורדתי כמה ראשים לדרך ויצאתי מהבית. כמעט ולא זזתי מטר וחצי מהבית כבר שבוע, כי נקעתי את הקרסול (ומאז הוא נפוח כמו ארמדיל) ואני מרגיש כאילו דובים נוגסים לי ברגל כשאני הולך. אבל היום זה היה קצת אחרת. היום לא הרגשתי כאב. אולי זה היה בגלל שעישנתי, אבל לא נראה לי כי גם עכשיו אני מסטול והיא כואבת לי.

טיילתי המון. הגעתי מאוד רחוק והייתי מסטול נורא והכל קרו לי מלא דברים כשהלכתי. הבעיה היא, כמובן, שאני לא זוכר 98% מהם. זה קצת כמו חלום, אתה יודע שקרו לך בחלום מלא מגניבים אבל בקושי זוכר מעט מהעשן שכבר מתפזר בזמן שאתה מעשן שיניים.

אז טיילתי בהרבה מקומות והיה יפה מאוד. ראיתי המון דברים, והייתי בטוח שהפעם לגמרי הלכתי לאיבוד ואצטרך לקחת אוטובוס חזרה הביתה.
אחרי איזה שעתיים וחצי קלטתי שאני הולך במעגלים.

באחד הרחובות הלכה לפני בחורה שקפצה ונבהלה כשחתולים קפצו מהזבל, ממש כשעברה לידם. היה לי גם רעיון לצאת עם מצלמה ולצלם את כל הדברים שאני רואה ברחוב שיש להם פרצופים. זה יכול להיות הכל, אני רואה המון פרצופים כשאני מסטול ברחוב. מכוניות, בניינים, כתמי שמן על הכביש, עננים או מה שבא לי. לכל דבר יש פרצוף, רק צריך לפתוח עיניים ולגלות אותו.

המשכתי ללכת לי ככה, וחיפשתי פרצופים על דברים וגם חשבתי לי במקביל “אני צריך לכתוב באנדרגראונד 02 טור שבועי כזה, עם תמונות - על פרצופים של דברים”. ואז חשבתי לעצמי לעצמי על שם. ואז זה בא לי, כמו נשיקה ממוזה או משהו כזה. אני ממש מתלהב ממנו: “פרצופים של דברים”.

המשכתי ללכת קצת והגעתי למסקנה שזה לא רעיון מדהים. ואז חשבתי על “פרצופו של דבר” וניסיתי לחשוב אם יש ביטוי כזה.

צילמתי קצת פרצופים של דברים עם המצלמה של הפלאפון שלי, אבל זה נראה מעאפן ואני אחסוך מכם. ואז ניסיתי לצלם פרחה עם גוף פיצוץ אבל עם מרקם עור פנים של עוגיית שוקולד-צ’יפס.

זקן אמריקאי התנקש בי! אה… זה יותר היה ניסיון התנקשות. זה הלך ככה: הלכתי ברחוב, ואז איזה אמריקאי זקן אחד בא לקראתי, אבל חשבתי שהוא סתם חוצה את הכביש. אז המשכתי ללכת. ולא שמעתי כלום כי היו לי לי אוזניות באוזניים, ואז קלטתי שהוא חוצה את הכביש באלכסון, ונזכרתי שזה מסוכן. בכל אופן, אמרתי לעצמי “וואו, הוא ממש בא לקראתי, הוא הולך להתנגש בי.” ואז חשבתי לעצמי “להתנגש בי?” אמרתי… אמרתי לעצמי, “להתנגש בי? מה, מה זאת אומרת? מה זה אומר?” ואז, אמרתי לעצמי “להתנגש, להתנגש… “מה- מה משמעות המילה הזאת?”

“אה, התנקש!” ומיד חשבתי “לא, זהירות, זה גם מסוכן” ואז הוא התנגש בי. הוא לא אמר לי אפילו סליחה. מצד שני יכול להיות שכן כי לא שמעתי.

אחרי איזה שלוש שעות בחוץ חזרתי הביתה.
ממש כשהוצאתי את המפתח מהכיס, הקרסול שלי אמר “קְריק קרַאק” והדלת חיבקה אותי. הידית אפילו נתנה לי נשיקת לילה-טוב בעין.