חבר’ס, שימו לב בבקשה - כל מי שלא הצליח לקרוא את הפוסט הזה מוקדם יותר היום, תיקנתי את הפאק ועכשיו הכל עובד כמו שצריך.

אנחנו חיים בזמנים קריטיים. זה כבר מזמן לא שיגיון של איש אחד, אנחנו מרגישים את זה היטב סביבנו בכל מקום. ירושלים נמצאת במצב קריטי, באמת קריטי.
ועדיין כולנו לוקים בשיתוק מוחלט.

ועל-אף שאנחנו חיים בזמנים קריטיים, אנחנו עצלנים מדי ועייפים מדי ובעיקר מוסחים מדי מכדי שיהיה לנו אכפת ונלך ונעשה מעשה.

יש כבר הרבה אנשים שהחליטו לשנות את הדרך שבה הם מתייחסים אל המציאות שלפנינו - הם החליטו להפסיק לקטר ולמרר ולעשות מעשה. אני מדבר על קבוצות כמו מלונה, דג מלוח, Jerusalem Je t’aim, GodSaveJerusalem והרבה אחרים.

לגבי רובנו, זה לא ממש נכון.
אנחנו מעדיפים לשבת עם הידיים בכיסים ולשחק פינג-פונג כיסים מאשר באמת לעשות משהו, למרות שאנחנו יודעים שאם לא יקרה פה משהו אנחנו נשלם את המחיר.

אנחנו חושבים שהדמוקרטיה היא מנגנון “שגר ושכח” ויהיה בסדר, אבל היא מתרסקת לנו בפרצוף יום אחר יום. לופוליאנסקי ראש העיר שלי, בגללכם. בגללי. בגללנו. כי ישבנו וחיטטנו באף במקום ללכת להצביע. וכך גם ההורים שלנו והחברים שלנו.

אנחנו לא יכולים לתת לזה לקרות שוב.
דמוקרטיה לא פועלת על טייס אוטומטי. היא בסך-הכל מנגנון, שחייבים לשלוט בו כדי שלא ישלוט בנו.

אבל יש לנו בלי-סוף גורמי הסחה: טלוויזיה, לימודים, רכושנות, אובססיה בכל מה שקשור בנו ובסביבה הקרובה אלינו. כל החרא הזה.

הגורמים המסיחים האלה מנטרלים אותנו כחברה, הם מנטרלים אותנו כחברה שאחראית לעצמה. אנחנו בוחרים לומר, “טוב, שהאנשים שבחרנו בהם יטפלו בעניינים בזמן שאנחנו נראה סרטים ב-YouTube.”

אני לא אומר שכולנו צריכים להיות פעילים פוליטית, ממש לא, אבל אני כן אומר שאנחנו חייבים לפעול ולהלחם על מה שחשוב לנו. באמת להלחם, ולא רק בדיבורים כמו אלה שאתם קוראים כאן.

אנחנו מוכרחים לעשות מעשים. קראתי לא מזמן את הפוסט של חתולה על גג, שמדברת על כמה חבל שמלונה לא אגרסיבים מספיק.

האמת היא שמלונה הם על הכפאק גם בלי להיות אלימים, הם משיגים תוצאות ומשנים דברים גם בלי לשרוף פחי-אשפה.

אני דווקא בעד לשרוף פחי-אשפה - אני חושב שאם סטודנטים וצעירים בעיר יעשו מעשה קצת אגרסיבי, הם יעוררו השראה בחברים שלהם. אולי גם בהורים שלהם.

עצרו רגע, ונסו להשוות בין החרדים אלינו: החרדים הם חברה מגובשת, חזקה, שתופסת את הדמוקרטיה הישראלית כולה בביצים ולא מרפה, ועל כל קונץ שלא נראה להם הם יוצאים לרחוב ומשתוללים. התרבות שלהם נמצאת בקרנות רחוב ובתוך מבנים, לא על הספה ומול הטלוויזיה. כשמשהו לא מוצא חן בעיניהם הם נושכים אותו באף, כולם ביחד. החרדים פועלים במשותף למען המטרות שלהם בלי להתבכיין.
ואנחנו? אנחנו מגרב”צים, אנחנו מיללים וגם מזיינים את השכל הרבה, אבל זה הכל.

אני מתחיל להבין את משמעות השיר Crazy של Seal בצורה אחרת לחלוטין עכשיו. בפעם הראשונה, אני מבין את השיר הזה אחרת לחלוטין ממה שהבנתי אותו בערך כל החיים (כלומר, “בואו נעשה שטויות שגם יהיה לנו מעניין עד שנמות.”)

אנחנו צריכים להתחיל לפעול ולהשתגע כי אחרת לא נשרוד.

הגיע הזמן שנצא מהבית ונעשה קצת רעש. אנחנו צריכים להתחיל להתערבב ולהכיר ולהתגבש, אנחנו צריכים לעמוד בפני האתגר שניתן לנו, ומוטב שנעשה את זה ביחד.

בתי-קפה ופאבים היו מקומות שבהם היו נרקמות מהפכות, גדולות וקטנות. היום אנחנו הולכים לשם כדי להעביר שעה פנויה או סתם לקשקש על פרטים קטנוניים בחיינו.

זה לא משנה איך אנחנו עושים את זה: בין אם זה לשרוף פחים, לצייר גרפיטי, להציק לשכנים, לארגן מסיבות והקרנות סרטים, להפגין ברחוב, לקשור את עצמנו לעמוד חשמל או פשוט סתם לדבר עם חבר ובאמת לתת השראה.

אני חושב שכך נחזיר את ירושלים למקום שבו היא צריכה להיות: עיר של הגות ותרבות מגוונת, עשירה ומפוארת, עיר של השכלה. עיר מטופחת. אחת הערים המושכות בעולם, עיר שניתן יהיה להגות את שמה בשורה אחת יחד עם טוקיו, ניו-יורק ופריז. עיר שתצדיק את השם והתפקיד אדירי המימדים “ירושלים”.

המהפכה שלנו איננה בגדר חלום. היא ברת השגה. אנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו יכולים להוציא לפועל את המהפכה הירושלמית הזאת ולהכניס אותה לספרי ההיסטוריה.

אל תגידו שזה קשה מדי.
אל תגידו שזה בלתי-אפשרי.
אל תגידו שאנחנו לא יכולים לעשות את זה.
אנחנו בהחלט יכולים לעשות את זה, אני נותן את שתי הביצים שלי שאנחנו יכולים לעשות את זה.

אם רק היינו משקיעים רבע מהזמן שאנחנו עסוקים בלראות כוכב נולד, לשחק עוד קצת במחשב, לקרוא את האתר הדפוק הזה שאתם קוראים ממש עכשיו, לגרב”צ, לבהות בתקרה או לראות פרסומות בטלוויזיה, היינו יכולים להסיט את מסלול כדור הארץ.

ברגעים חמורים כאלה, כאשר עומדת בפנינו מטרה גדולה ואצילית, עלינו למצוא את הכוח האנושי האדיר העצור בתוכנו ולעמוד בפני האתגר שניצב בפנינו.

במילותיו הבאמת גדולות של אל גור, לכמה דורות לאורך ההיסטוריה האנושית היתה ההזדמנות האדירה לעמוד בפני אתגר הראוי למיטב המאמצים שלנו? אתגר שיכול להוציא מאיתנו יותר ממה שחלמנו שאנו מסוגלים לו?

אל תסתכלו על זה כעל נטל שיש להמנע ממנו.
בואו ניגש אל האתגר הזה בהתלהבות כנה ובלתי-מרוסנת, ובתחושה עמוקה של אושר ושליחות והוקרה על ההזדמנות שניצבה בפנינו. מתוך הידיעה שבעוד עשרות שנים נוכל לספר לנכדים שלנו שפעם הסטנו את כדור הארץ ממסלולו.