או: איך להשיג רוגלעך בחינם או: איך התחלתי לכתוב את ‘underground 02′

לפני חודשיים בערך הלכתי ברגל למושבה הגרמנית, לשכור כמה סרטים (כדי לצרוב, כמובן) באוזן השלישית. בדרך, קצת אחרי תאטרון ירושלים, התחיל לרדת גשם. הייתי בלי מטרייה ובלי מעיל, וחיפשתי מקום לברוח לתוכו, למצוא בו שקית למצלמה שלי שתחיה ימים טובים וארוכים, טפו טפו טפו.
מאחורי מוזיאון הטבע המפחיד והיפהפה במושבה (שיום יבוא ואכתוב עליו. זה חייב לקרות מתישהו), יש חנייה גדולה בחינם. ראיתי את השלט של ‘מגדניית פאר’ ונכנסתי.

ירדתי במדרגות.
אוויר מתוק וחמים של כלמיני דברים אפויים קידם את פני. נכנסתי פנימה ולא היה שם אף-אחד. משהו פה נראה לי חשוד – חנות שלמה של בורקסים, רוגלעך, עוגיות, סופגניות, כיכרות לחם ושוקולדים ואין פה אף אחד. הרגשתי קצת כמו עמי ותמי ונדרכתי.

הוצאתי מצלמה וצילמתי כמה תמונות כשאדם עם כובע מנייר וקמח על הבגדים הופיע משום-מקום.
“מה אתה עושה?”
נבהלתי. לא ידעתי בדיוק מה לומר לו – אני בעצמי לא יודע מה עבר לי בראש. איזה מין בנאדם מצלם תמונות בחשאי במאפיה?
“אני כותב באינטרנט על מקומות מיוחדים בירושלים” המצאתי. אני לא יודע מאיפה זה בא לי. פשוט נלחצתי, ואמרתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש.
בלי שהספקתי לחשוב הוא דחף לידי בורקס לוהט ואחר-כך רוגלעך. הוא כנראה האמין לי.
בינתיים הוא דיבר הרבה. הוא סיפר לי את כל ההיסטוריה של המאפיה, על איך שהמקום הזה קיים איזה 60 שנה – או 70, או 100, אני לא יודע כמה בדיוק. לא הקשבתי למילה ממה שהוא אמר. זה פשוט היה טעים מדי. הוא שלח אותי משם עם קופסה מלאה ברוגלעכים האלה. “מעולה, יהיה לי מה לתת לחברים שלי לאכול הערב,” תכננתי. אבל עד שהגעתי לאוזן השלישית הקופסה כבר היתה ריקה.

זאת-אומרת, הבורקס היה טעים, אבל הרוגלעך – זה היה קצת כמו חלום רטוב, אבל בפה שלי.
איכס. אני לא מאמין שכתבתי כזה דבר מגעיל.


“עשה לי טובה, תחזיק שניה את הבורקסים בזמן שאני מתקשר למשטרה”