נו, מה אתם חושבים? אהבתם את האייקון הזה? לא יודע, אצלי תמיד המילה “אורח” מתחברת למזוודות ומיטות מתקפלות. ומחזור, משום-מה. הנה עוד פוסט אורח, והפעם של בנאדם שלא יודע בכלל שהשנה הוא היה המתרגל שלי (וסביר להניח שגם יהיה המתרגל שלי בשנה הקרובה באיזה קורס).

מאת: יושי

השבוע יצא לי להתהלך ברחבת המשביר באחת משעות הבוקר. נדמה לי שהייתי בדרך לקופת חולים. בכל מקרה, אני כמנהגי הולך - עם הראש ברצפה, ובכל זאת משהו הסיט את תשומת ליבי. הרמתי את הראש וראיתי אנשים מתקוטטים על שפת המדרכה, ממש בהתחלת המעבר חצייה.

לראות אנשים מתקוטטים, זה עוד מילא. אבל מה שהיה מעניין באנשים המתקוטטים האלה, שאחד מהם היה עיוור, יותר נכון ערס עיוור עם משקפי שמש ומקל נחייה. ואותו ערס עיוור חבט עם המקל שלו בזקנה אחת שעמדה לידו. בעודי בוהה בהם, אנשים שעמדו ליד גבר הפרידו בינם.

ממה שהצלחתי להבין – היה מדובר פשוט בערס עיוור חמום מוח שהתנגש בזקנה שעמדה לתומה על שפת המדרכה ליד המעבר חציה, ובעוד הזקנה ההמומה מנסה לייצב את עצמה, הערס העיוור התעצבן עליה על כך שהיא חוסמת לו את המעבר.

בכל מקרה, אחרי שאנשים טובים הפרידו בין הערס לזקנה, הערס העיוור המשיך ללכת עצבני, לבד, רק עם המקל, לצד השני של רחבת המשביר, בקו ישר לתוך הכביש שעולה לרחוב בצלאל. אני עמדתי עדיין קצת בשוק מכל ההמולה, כמה מטרים ממנו, וראיתי בבירור איך הוא עומד לצעוד ישר לתוך הכביש. ובעוד המידע הזה עדיין בשלבי עיכול ראשוניים במוח שלי, כבר הספיק לזנק מאחורי, בחור חובש כיפה ולתפוס את הערס העיוור ממש בצעד הראשון שלו לתוך הכביש.

אז בסך הכול, מבחינת הערס העיוור הסיפור הסתיים בטוב אבל אותי כל הסיפור הזה דווקא העציב. חשתי פגוע. מה קרה שהבחור עם הכיפה קפץ לפני? אני הייתי בסיפור הזה כמה שניות טובות לפניו. מה? הוא בכלל לא ראה את כל העניין עם הזקנה.. ופתאום ממש התעצבנתי. גם עליו וגם עלי. עליו כעסתי כי הוא נדחף ובכלל הלך ועזר לאיזה ערס שמרביץ לזקנות – שיילך קיבנימאט. ועל עצמי כעסתי, שהתגובות שלי כל כך איטיות. מה אני עומד כמו איזה פסל, מתבונן מהצד שמסביב מתרחשים כאלו עניינים משמעותיים? עוד בהתחלה הייתי צריך ללכת ולהפריד בין הזקנה לערס ואולי אפילו להוריד לערס איזו כאפה על זה שהוא מרביץ לזקנות. ועוד אחרי זה, הייתי צריך להיות זה שמציל את הערס לפני שהוא כמעט נדרס בכביש. ומה בכלל שמים לחובשי הכיפה האלה באוכל, שהם תמיד עושים מעשים טובים ובכזאת מהירות? תמיד באוטובוס הם כבר קמים לזקנות, כשאני בקושי שם לב שיש לידי זקנות. ותכל’ס אני מקנא בהם, בחובשי הכיפה, טובי הלב האלה. כי לעשות מעשים טובים זה ממש מעורר שביעות רצון עצמית. ולפעמים ממש חסרה לי שביעות רצון עצמית.