לפני כמה ימים ירדתי באוטובוס ליד כיכר ספרא, קינחתי את האף מכל הלב, וחיפשתי פח-אשפה לזרוק אליו את הנייר טואלט המנוזל שלי.
לא הייתי צריך לחפש הרבה.
ההונדה סיביק המעופפת הזאת עמדה באמצע הרחוב, בשיא החוצפה, כאילו היא כאן כבר שנתיים.

מה זה הדבר הזה, לכל הרוחות?
למישהו יש בכלל מושג?
התקשרתי לטלפון שרשום שם, אבל כל הזמן תפוס. אני מת לדעת מה לעזאזל הדבר הזה עושה.
עד לרגע כתיבת מילים אלו אני שובר את הראש ולא מצליח להבין מה הקשר בין פח אשפה לאנרגיה סולארית. זה הגיוני אפילו פחות מהקשר בין עורב לשולחן-כתיבה.

רבקה, ה-הומלסית של רחוב יפו, ההומלסית הסלבריטאית, ניגשה אל הפח בדיוק באותם רגעים בהם עמדתי משתאה מול פח-האשפה הסולארי.
“מה?” היא השתעלה.
“אה, זה פח אשפה סלולארי.” אמרתי והלכתי משם.

לא התרחקתי הרבה. אחרי חמש דקות הגעתי למסיבת טבע של פחי-אשפה:

זה היה חתיכת יום מוזר.