עברו איזה שבועיים טובים מאז שכתבתי פה באמת.

“אני אקח לי חופשה,” אמרתי לעצמי.

“אקרא לזה פגרה.”

לקחתי את הפגרה הזאת באופן קצת מילולי מדי. אני מתפגר כבר שבועיים, השכנים מתחילים להתלונן על הריח.

בשנה וחצי האחרונה הפכתי לסוג של עצמאי, בזכות סטארטאפ קטן שאני שהקמתי עם עוד חבר.
אני לא רוצה להיות אחד מהטיפוסים מהעצבנים האלה, אבל אני עדיין לא יכול לספר על זה שומדבר. בקרוב אומר לכם מה אני מבשל.

אז הנקודה הקטנה שלי היא שאחד היתרונות המעולים בלבנות סטארטאפ היא העובדה שעכשיו יש לי תירוץ מושלם, שעוזר לי להשלים עם העובדה שאני מובטל.
אני לא צריך עבודה, אני מרים סטארטאפ. הדבר הזה מעסיק אותי כבר למעלה משנה וחצי.

בכל אופן, את השבועיים האחרונים מרחתי בעיקר בלעשות שטויות. בשבועיים האחרונים דמותי העלובה הופכת דומה יותר ויותר לבטטה עם עיניים וכפות רגליים. כמעט ולא יצאתי בכלל מהבית - לא לעבודה (אני עובד בבית), לא ללימודים (קיץ), לא לבילויים (למי יש כוח).

בתור בטטה אמיתית, אין לך כוח לכלום, וזה בגלל שאתה לא זז לשומקום. כך קרה שהחלטתי להמריץ קצת את הדם החומוסי שלי, ולמתוח את רמ”ח אברי המנוונים.

בשבוע הראשון יצאתי לטייל כל ערב בשכונה. גיליתי שהרבה יותר כיף לטייל כשאתה מסטול, אבל אז גם קשה הרבה יותר לחזור הביתה. יצאתי לטיולים וחזרתי אחרי שעתיים-שלוש, בגלל שהלכתי כל פעם לאיבוד.

אגב, אתמול גיליתי שנגמר לי הגז בדירה (הבלונים התרוקנו), ואין לי מה לאכול. זה לא משנה במיוחד כי גם-ככה אני לא יודע לבשל שומדבר חוץ מ’מנה חמה’, אבל מטריפה אותי הידיעה שאין לי את ה*אפשרות* לבשל לעצמי מתי שאני רק רוצה. אז הלכתי וקניתי לי 10 (!) קופסאות קורנפלקסים למיניהם. עכשיו צריך רק עוקב של חלב, וזהו - אני מסודר למלחמה הבאה.

מצאתי מגרש כדורסל מעולה ליד הבניין שלי, ברחביה. הוא פתוח כל הזמן ומואר כל הלילה. לפני כמה ימים קרעתי שם ילדים בני 14 באיזה משחק. עד עכשיו אני מבסוט מעצמי.

חוצמזה טיילתי קצת ביער ירושלים, באיזור נחל קטב. אין לי הרבה מה להוסיף, יש תמונות.

כן, אני יודע שזה חרבנה של פוסט וזה ממש לא מעניין, אבל תנו לי לחזור לעצמי - איזה שבועיים לא כתבתי.

נשבע לכם שחשבתי שכתוב שם "רחוב חשיש"