יש אחת כזאת בכל שכונה.
גברת החתולים המשוגעת היא מוסד מקומי נפוץ בכל מקום בעולם, כמו תחנת דלק או סניף דואר. היא מוזרה, קולנית, כועסת, בעלת שיער מאפיר ומריחה לרוב כמו קופסת טונה.

בקיץ האחרון טיפלתי בשביל הכיף, וגם כדי לשלם חשבונות, בכלבה מתוקה מעורבת מרחביה. היינו הולכים כל יום לגן סאקר כדי לקפוץ, לרוץ, לשחק ולרחרח גללים של גולדן-רטריוורים.
אחרי כמה שבועות קיבלתי טלפון ממישהי שנשמעה פסיכוטית לגמרי.
“שמעתי עליך דברים טובים, אתה רוצה לבוא לטייל עם הכלבים שלי? אני גם אשלם לך.”
אה. תודה רבה באמת, נורא נחמד מצדך.
גברת החתולים המשוגעת גרה ברחביה איפשהו. הייתי מספר לכם איפה, אבל נראה לי שהיא תאתר אותי ותנשך אותי ותתן לי כלבת.

באתי לראות את הכלבים שלה, לבדוק אם יש דינמיקה, לוודא שהם לא בונים עלי כעל ממתק בין הארוחות. שמעתי אותם מרחוק.
“האו! האו!” נבחו הכלבים.
“מיאו! מיאו!” יללו החתולים.
“צוויץ! צוויץ!” צְוויצֱצוּ הציפורים.
“גלינג! גלינג!” צלצל הפעמון של גברת החתולים המשוגעת.

הדלת נפתחה ומתוך ים של חתולים וכלבים הגיחה האישה המוזרה הזאת עם השיער המטוגן שלה.
“סוף סוף אני פוגשת אותך, בחור צעיר. שמעתי עליך הרבה מאוד.”
אחר-כך היא לקחה אותי לחדר האורחים אחר (אתם לא באמת חושבים שיש לה אורחים, נכון?) והראתה לי את מיצי ופיצי, פופי וצ’ופי (ענארף?). לגברת החתולים המשוגעת יש כמה כלובי ציפורים וכמה כלבים ענקיים, בגודל של סוסי פוני. היא בקשה ממני שאטייל עם שלושה (כן.) מהם תמורת איזה 30 שקל לשעה, פעמיים ביום.

“תראי, הכלבים שלך מאוד נחמדים,” אמרתי בכנות.
הכלבים שלה באמת היו מתוקים ואם היה לי קצת יותר לב וביצים, הייתי דוקר אותה בצוואר וזורק אותה לזבל, ומציל את הכלבים המסכנים האלה ממלתעותיה של המטורפת השכונתית. אני יודע שהיא בטח נותנת להם אהבה וגם אוכל, אבל אני חושב שהכלבים האלה ימצאו את עצמם שופכים את כל דמי הירושה שיקבלו ממנה על פרוזאק וטיפולים פסיכולוגיים.
“אבל אני לא מעוניין.”
אחר-כך היא ניסתה לשכנע אותי בחלקלקות של סוכן מחשבים משומשים, וכשהסתלקתי משם היא פתחה את החלון וצעקה “ההפסד כולו שלך!” ו-”אתה עוד תתחרט על זה!”. אני לא יודע אם המשפט האחרון היה איוּם או סתם משהו שהיא קלטה מ”כסף קטלני” (כי בחייכם, מה עוד יש לה לעשות חוץ מלראות טלנובלות ולהחליף חול של חתולים כל 20 דקות?) אבל בסדר, שיהיה.

אחרי שבוע היא מתקשרת אלי ומציעה לי לטייל עם הכלבים שלה שוב. “החלטתי שאתה צודק. 35 שקל.” אמרתי לה לא-תודה-שלום, והיא שתקה. נשמתי לרווחה ועמדתי לנתק, ואז היא אמרה “הבנתי. יש לך משהו אישי נגדי.”
“האמת? כן. את הבנאדם הכי דפוק שפגשתי בחיים.”

אני לא אדם כל-כך שלילי. באמת. להפך, אני מעדיף לשמור לעצמי את מה שאני חושב על אנשים - בעיקר כי לרוב אלו דברים רעים. אבל לא היה לי אכפת, היא לא יכלה לבעוט לי בביצים דרך הטלפון.

אגב, הסיבה שאני קורא לה ‘גברת החתולים המשוגעת’ היא כי ראיתי אותה רודפת אחרי חתולים ברחוב עם נקניקיות וקופסה של גבינת סקי. החתולים ברחו ממנה כמו מצונאמי, ואני די בטוח שזה לא בגלל שנקניקיות וגבינה לבנה זה לא כשר ביחד.


“אבל חכה, שכחת את הפלאפון שלך!”