פירות מוזרים גדלים על עצי היהדות.

ולמען האמת, גם קוצים וחרולים ועשבים שוטים לא חסרים לנו. התרבות הישראלית לועסת ומקיאה ולועסת ומקיאה דווקא את הטיפוסים היותר אקסצנטריים שאפשר להעלות על הדעת. אני לא יודע מאיפה זה בא - האם מתוך הטעם הרע במיוחד, הידוע לשמצה בכל העולם כולו, שדבק בנו, הישראלים? או אולי איזו יד נעלמה עם חוש-הומור אפל במיוחד מושכת בחוטים שמאחורי הקלעים? את התשובה, סביר להניח, לעולם לא נדע.

הסלבריטאים הישראלים הם אנשים מוזרים. הם כמעט אף-פעם לא האנשים החכמים, המוכשרים, המוצלחים. לרוב הם אפילו לא מושכים במיוחד.

אבל מה שבטוח הוא שאנחנו מתים על כל התפלצות האלה: צביקה פיק, חנה לסלאו, ארקדי גאידמק. טיפוסים שלולא היו הסלבריטאים של ישראל, הייתם בוודאי רואים אותם באחד הפרקים של “חלומות בהקיציס”.

האמת היא שאני חושב שאני יודע למה אנחנו כל-כך אוהבים לצפות באנשים המשונים האלה בטלוויזיה: כי זה כמו לצפות בתאונת דרכים. זה איזה אינסטינקט חולני שמרגש אותנו מהשורש. טעויות הטבע האלה משעשעות אותנו, אין מה לעשות.

הבעיה מתחילה כשהאנשים המשונים האלה יוצאים ממרקע הטלוויזיה (המתחם המוגן שבהם הם כלואים, תודה לאל) ומתחילים לזחול אלינו אל תוך הסלון. זה מצמרר, אתם לא חושבים?

כך הצטמררתי לראשונה כגיליתי לראשונה שארקדי גאידמק רוצה לרוץ לראשות עיריית ירושלים (וכל עיר אחרת במדינה כנראה, אבל מילא).

בזמן האחרון למדתי לקחת את זה בהומור.

כלומר, אל תבינו אותי לא נכון - אני מת על אנשים עם המון כסף ורוצה להיות החבר הכי טוב שלהם, אבל ארקדי גאידמק – טוב, אפילו לי יש סטנדרטים. תראו, המון כבר נאמר על האיש ה- הממ, מעניין הזה. על אנגולה, המגלומניות המבדחת, השמועות המצמררות, ואהבתו המופלגת אל האדם האהוב עליו בעולם, כך נראה - ארקדי גאידמק.

נראה שהוא גם אוהב לדחוף את הפרצוף שלו לכל חור שרק אפשר. זה כמו פרסומות, יש לכם ארקדי גאידמק בכל מקום (בטלוויזיה, בעיתונים, בתחנות האוטובוסים, יש לי אפילו ספר תהילים “מתנת ארקדי גאידמק” שהוא טרח להפיץ לכל העולם במהלך מלחמת “בין המיצרים”).

אגב, אני יודע שארקדי גאידמק הנדבן פיזר פה המון המון כסף על המון דברים, שעזרו להרבה מאוד אנשים. אני יודע שהוא תורם למוסדות ארגוני צדקה ומוסדות דת ולמד”א, והוא הקים את “עיר האוהלים” ופינה את תושבי שדרות למלונות באילת. אבל אותי בבית לימדו שלא לוקחים ממתקים מאנשים זרים. יש לכך סיבה, כמובן – כי סביר להניח שאחר-כך הם יאנסו אותך בתחת.

תראו, אני לא אומר כאן כלום, אבל שימו לב למה שקרה לקבוצתי האהובה הפועל ירושלים. גאידמק די אנס אותה בתחת אחרי ה-5 מיליון שלו, לא? תודה לאל שהוא עזב אותה לנפשה.

בכל אופן, ארקדי גאידמק כראש עיר נשמע לי כמו בדיחה ממש משעשעת. אם לא היה לי רגש אחריות מינימאלי לירושלים עירי, הייתי אפילו מצביע לו, בשביל הצחוקים. אבל אני כבר לא בן 12…

מה שעצוב הוא שיש לנו הרבה מאוד אנשים טיפשים באוכלוסיה, שבשמחה יפנו את האחוריים לארקדי גאידמק. אנשים כאלה, צריך לשלול מהם את זכות ההצבעה.

האמת היא שהייתי רוצה לשבת ולכתוב לכם קצת יותר על כל ההערכה שיש לי לאישיות המרתקת הזאת שנקראת “ארקדי גאידמק”, אבל ככל שאני ממשיך לכתוב את השם “ארקדי גאידמק” הולך ומתעוררות בי נטיות אובדניות.

פעם אחרת.

בכל אופן, קורא נאמן שבחר להשאר בעילום שם (מסיבות ברורות, אתם לא חושבים?), הציע את הסלוגן המ-ה-מ-ם “לא מדבר, עברית!”.
החלטתי לקחת את המושכות בידיים, כמאמר הפתגם.

אגב, ארקדי - אני מצטער על הכתם הגורבצ’ובי הזה שיש לך על המצח שם, זה בגלל איזו יונה שכנראה חרבנה על הפוסטר שלך בתחנת האוטובוס.

 

רגע, חברים - יש לי עוד משהו קטן לומר.
ארקדי גאידמק הוא כמו הליצן העצוב. האדם הזה, שאני יכול רק לנחש שסובל מסוג כלשהו של הפרעה דו-קוטבית, כל הזמן דואג להשמיע את קולו (במבטא מצחיק) בתקשורת. מסתבר שהילד מאוד אוהב להביע את עצמו. ארקדי, לא אכפת לנו כמה כסף יש לך וכמה וילות ומטוסים פרטיים יש לך, עזוב אותנו כבר לנפשנו. די, נגמר, כבר לא כיף כמו שהיה פעם.

גאידמק הוא הליצן העצוב, שהוא גם צוחק וגם בוכה - אבל בעיקר, אף-פעם לא סותם את הפה שלו.