במדורי חיי הלילה במקומונים אוהבים נורא לפרסם כתבות תדמיתיות על ימי הולדת של כלמיני מקומות. מזל-טוב, ה’אייזן’ חוגג יומולדת ארבע! כיפאק היי, כיפאק היי, כיפאק היי.

אני לא יודע את מי דברים כאלה באמת מעניינים. מצד שני, הנה לכם מוסד קטן שחוגג השנה (מי יודע בדיוק מתי) לא פחות מ-70 שנה, לא יותר ולא פחות - ולא טרח אפילו להוציא הודעה לעיתונות.

בהתחשב בעובדה שהרעיון של ‘אנדרגראונד 02′ נולד דווקא כשישבתי יום אחד, לפני קרוב לשנה, ב’טעמון’, וגם בעובדה ש-70 שנה זה באמת ימבה זמן, גורמות לי לרצות לעשות קצת כבוד למקום הזה.

‘טעמון’ נוסד ב-1938.
באותה שנה גילו נפט בערב הסעודית, וייצרו את מברשת השיניים המודרנית הראשונה. בשנה זו גרמניה הנאצית פולשת לחבל הסודטים ולאוסטריה ומספחת אותם לשטחיה. מאוחר יותר בשנה זו גם נערך ליל הבדולח. ובצד השני של העולם, אורסון וולס משדר את התסכית “מלחמת העולמות” על מתקפת העב”מים על כוכב הלכת ארץ - ומעורר פאניקה בכל רחבי ארה”ב.

בהתחלה היו בכלל שלושה סניפים (זה שבפינת הלל והמלך ג’ורג’, אחד בבניין ג’נראלי בצומת שלומציון המלכה, ואחד במקום שבו נמצא היום הסושי-בר רחביה).

אחרי קום המדינה, ה’טעמון’ הפך לאחד השלאגרים של העיר. באותה תקופה בניין הכנסת לא היה עדיין בגבעת רם, אלא ממש מול טעמון, במרכז העיר. הבניין הזה (”בית פרומין”) הוא סיפור מלוכלך בפני עצמו שנמכר במחיר הקרן לאיזה מיליארדר במבצע לפסח, אבל לא נכנס לזה עכשיו.

בכל אופן, בימים שבהם בניין הכנסת נמצא במרכז העיר (עד 1966), ‘טעמון’ היה ביתם של הרבה פוליטיקאים מהכנסת, אנשי תשקורת ותמהונים פוליטיים מכלמיני סוגים. אחרי שהכנסת עברה משם לגבעת-רם, אנשי הבוהמה של שנות ה-70 והסטודנטים מבצלאל תפסו את המקום.

אני לא יודע למה כבר הרבה זמן ‘טעמון’ הולך ומאבד לקוחות. או לפחות, ככה זה נראה לי.

בשנים האחרונות ‘טעמון’ עבר מתיחת פנים קצת מוזרה, ובלילה הוא נקרא ‘טעמון-בר’. הפלזמה על הקיר לא עושה חסד עם המקום. לעומת זאת, על הקיר תלויה עכשיו תערוכה מתחלפת, ונוספה חצי-קומה קטנה למעלה, שאפשר להסרח ולסרוח בה.

עכשיו עורכים ב’טעמון’ ארועים קטנים כל שבוע. מהקרנות סרטים בחינם (אוקיי, אני לוקח בחזרה את מה שאמרתי על הפלזמה)ועד הופעות וג’ם סשנים קטנים.

למעשה, ככה בכלל נולד אנדרגראונד02: ערב אחד, כשגרתי בנחלאות, חזרתי מסטול מסרט ב’לב סמדר’ וירדתי בתחנת האוטובוס במלך ג’ורג’. בדרך הביתה עברתי ליד ‘טעמון’, שמעתי מוזיקה צוענית ממש מעולה, ונכנסתי פנימה.

בפנים לא היה מקום לזוז. כולם נגנו. מההרכב המוכשר שהופיע שם באותו ערב, ועד לברמן (שניגן עם מזלג וכפית על כוסות) ולאחרון הלקוחות שישב ותופף על סיר מהמטבח. לכן קצת מצער אותי שאין שם מספיק אנשים כמו שהיו פעם. לא הייתי רוצה לראות את המקום הזה גווע.

“אני חייב לכתוב על המקום הזה יום אחד,” אמרתי לעצמי ושכחתי מזה לחלוטין אחר-כך.

יש שם אווירה מיוחדת. גם כשאין הרבה אנשים, גם בצהרי סתם יום סתוי, זה אחד המקומות המעטים שאני מסוגל לשבת בהם בנוח עם ספר וכוס-קפה ולשכוח את עצמי ואת העולם לאיזה חצי-שעה פנויה.

אבל הנה הסיפור הבאמת משונה של ‘טעמון’.
בלילה, הטעמון-בר נראה כמו בר קטן, כמו שאמרתי. הצוות צעיר, המוזיקה טובה וכוסות הגולדסטאר מקרקשות (בהתאם לכמות הלקוחות).

אבל אם תגיעו לשם באיזה בוקר צהריים אקראי תמצאו צוות מבוגר (אני מדבר אתכם על סביבות גיל 70, אני מעריך), ואווירה של שבת-אצל-סבתא. לפעמים, כשאני חושב על זה, עולה בי חשד מוזר שעובדי היום ועובדי הלילה הם אותם אנשים, והם מקוללים או משהו.

המלצרית שהגישה לי את הקפה היתה קשישה חביבה. אפילו הכוס שבה היא הגישה לי את הקפה שונה מהכוסות-קפה של הלילה (זו היתה מסוג הכוסות שיש לסבתא שלי בבית), ואני כמעט בטוח שהיתה מפית תחרה קטנה על השולחן.

“טעים לך, מותק?” היא שאלה אותי.

“כן, תודה.” עניתי ומיד חשתי צביטה קטנה בלב. אף מלצרית קשישה לא תוכל להחליף את סבתא שלי, אפילו לא את.

 

 

 

 

טעמון של היום

 

 

 

 

הוא לא הטעמון של הלילה