בקיץ האחרון עבדתי לילות בפיצוציה בנחלאות.
היה מדהים, באמת, זו היתה חוויה מיוחדת שחבל שלא הרבה אנשים אחרים יכולים לחוות.

סתם, היה חרא.
אבל מכל סיפורי הפיצוציה שלי, הסיפור הכי טוב התרחש כמה חודשים טובים אחרי שהפסקתי לעבוד שם.
איזה טמבל אחד הלך ושדד את המקום הזה.
הוא הגיע לשם עם סכין גדולה ושדד להם את כל הקופה.
לקופאי, בחור בן עשרים ומשהו, לא היה ממש אכפת, גם ככה היה ביטוח. אני יודע שאני הייתי נותן לו את הכסף בחפץ לב. השודד הזה היה טמבל, בגלל שיש שם בערך חמש מצלמות, וגם מסך-מחשב מפוצל לעיני כל הקונים. אחר-כך (לא זוכר בדיוק כמה זמן אחרי זה) הוא הלך ושדד את ‘מכולת בנימין’, מכולת של איזה קשיש מסכן בן איזה 70,80, 100, לא יודע בדיוק. המוכר הקשיש הזה במקרה הכין לעצמו תה בדיוק לפני שהשודד נכנס, וכשהטמבל הוציא עליו את הסכין, המוכר הרגיש שהוא רוצה לכבד את האורח שלו מכל הלב.

השודד ברח משם כמו ארנבת קטנה. עכשיו הוא בטח יושב בכלא עם כוויות מדרגה שלישית על הפרצוף.
אני לא יודע למה אני מספר לכם את זה. אולי כדי להמחיש עד כמה סיפורי פיצוציה הם לא משהו כמו שכולם חושבים.

אני מתחרט שלא הכנתי מחברת קטנה שבה יכולתי לתאר את כל האנשים המוזרים שביקרו בפיצוציה בלילות שעבדתי בהם. חבל שלא התחלתי את האתר הזה כשעוד עבדתי בפיצוציה.