אני יודע מה אתם כולכם חושבים,
“הנהגים של אגד הם אנשים מתוקים וחמודים, כמו דובוני אכפת-לי מצופים קרמל ושוקולד חלב”.
אבל לא, באמת שלא. הם חראות.

נסעתי השבוע באוטובוס מפוצץ באנשים, וכשיצאנו מהתחנה והאוטובוס התקדם שני מטרים אל הרמזור האדום, רצה אליו בחורה יפה ודפקה על הדלת. הנהג, מגעילול מארץ המגעילולים, התעלם ממנה כאילו הוא לא שומע. לא היה ממש מקום לזוז מרוב אנשים, ובמקרה ישבתי ליד הנהג. ביקשתי ממנו שיפתח לה. הקוף הזה התעלם גם ממני, עד שצעקתי לו כמעט בתוך האוזן “הֵיי!”.
“אין לה מקום לשבת, אני לא יכול להעלות אותה.” הוא אמר.
“היא יכולה לשבת לי על הברכיים,” הצעתי, ומיד חטפתי כאפה לתוך הפרצוף מאיזו אישה כועסת שישבה לידי.

אני יודע מה אתם שואלים: אם היא היתה כוסית או לא.
אני לא יודע. לא יכולתי לראות, המשקפיים שלי עפו לצד השני של האוטובוס.