כשהייתי בכיתה ג’ לא הייתי ילד אהוד במיוחד. טוב, כשאתה מעביר את עיקר זמנך בכיתה בלפנטז על המורה היפה למלאכה בלאכול ניירות כדי להרשים ילדות, מה הפלא?
די מהר יצא לי מוניטין של הילד-המגעיל-ההוא-שכולם-תופסים-ממנו מרחק. ודי בצדק, למען האמת.

בלי ספק, לא הייתי הילד המקובל של הכיתה (עכשיו כשאני חושב על זה, מעניין אם הילד שהיה לימים הרב כדורי היה הילד המקובל של הכיתה, אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת).

הייתי ילד עכברתולי כזה: צנום, שעיר בצורה יוצאת-דופן לילד בכיתה ג’, עם שיניים גדולות ועקומות, וחיוך של אוטו-זבל. אפילו החביבות שבמורות בבית-הספר שלי היו עוברות לצד השני של המסדרון ונצמדות לקיר כשהייתי חולף על-פניהן, כנראה כדי שלא להדבק במשהו.

בקיצור, לא הייתי בדיוק ממתק. גם לא נראתי ממש כמו ילד, אלא כמין הכלאה בין זן בלתי-מוכר של עכברוש וגמד קרקס.

בתוך מלך הביבים של כתה ג’ 2 נדבקו אלי כל הילדים המנודים של השכבה: מיקי הג’ינג’י שנראה כמו ביסקוויט של פתי-בר (פריך ומתפורר, שחתיכות עור תמיד נשרו מפניו), צ’חאדזה השמן (שראשו המרובע שמעולם לא נחפף תמיד הריח כמו המחסן של אב-הבית), וליאת (סנאי קטן, איום למראה, שנראה תמיד בסביבת משרד האחות).

קשה לי לומר שאפילו אלה חיבבו אותי. לא היינו מבלים ממש ביחד, אלא בעיקר מסתתרים מהערסים, מתנשמים בכבדות בפינות החשוכות של מסדרונות הבניין, מריחים טיפקס ועטים זוהרים מאחורי חצר בית-הספר כדי לטשטש את ילדותנו הנוראית.

מצויד בכריזמה וחוש מנהיגות של תולעת, הפכתי בעל-כורחי למנהיג הבלתי-רשמי של חבורת הזבל העלובה הזאת. כך, על-כל-פנים, ראו בי שאר הילדים בשכבה, ככל-הנראה כי הייתי המגעיל מכולם בהתנהגות ובמראה.

ובתור המנהיג, נקראתי יום אחד לדו-קרב עם מנהיג של קבוצה אחרת. אני לא זוכר איך בדיוק, אבל יום אחד פשוט עליתי על כל העצבים של מורן - מלך הערסים של שכבה ג’.

מורן נראה כמו ילד בן 13. הוא היה גדול, מפחיד ומרושע. הוא היה מכוער כמו לילה בתא-מעצר. עיניו הבולטות רועדות תמיד בעצבנות, פיו עקום ופתוח, מבנה גולגלתו כשל טורף קדום. היו לו ציפורניים ארוכות ומזוהמות לשלוף בהן את עיני היריבים ומבט שכולו אומר “אני מת לדעת איזה טעם יש למוח שלך.”

מורן תמיד הסתובב עם הכנופיה שלו - ארבעה ערסים קטנים ורשעים שחגו סביבו כמו לוויני תקשורת. אני לא זוכר את כולם, אלא רק אחד מהם. אני חושב שקראו לו יוסי. אני זוכר אותו ממש טוב, כי לבן-זונה הקטן והדוחה הזה תמיד היתה נזלת קרושה שחיברה בין הנחיר השמאלי לבין השפה העליונה.

מורן, שהחליט לבסס את מעמדו כעריץ הבלתי-מעורער של מסדרונות בית-הספר, השליט אימה בלב כל ילדי השכבה. כולם סרו למרותו, כולם ברחו מפניו כשיצא חדשות לפרקים מחדר המנהלת, וכולם רחשו לו יראה וכבוד כמו שאיכרים קשי-יום ברוסיה הקומוניסטית רחשו לסטאלין.

אני לא יודע איך בדיוק, אבל רצה הגורל ומורן החליט להתנכל דווקא אלי באופן אישי. זה התחיל בכאפה פה, כאפה שם, כף-רגל פה, בעיטה בתחת שם.
כמו שאתם יכולים להבין, לא היה לי כיף במיוחד בכיתה ג’. חסר-אונים, חיפשתי דרך להיפטר ממנו.

“מורן, מורן, מה נשמע?” קראתי לקראתו בחנפנות ועצבנות מבחילה של עובד חברת-ביטוח החרד למשרתו לנוכח ביקורת המנכ”ל.

“מורן, רוצה לשחק איתי ג’ולות?” שאלתי כמו האפס שהייתי.
מורן חטף את הגולות מידי וחבט לי בבטן.

כשהתעוררתי בחדר האחות, עשיתי את הדבר הטיפשי ביותר שיכולתי לעשות במצבי. הלכתי להגיד למורה למלאכה. אני מודה, בסתר לבי קיוויתי שאעורר את רחמיה והיא תתן לי נשיקה. “אולי משהו טוב יצא מזה.”
היא רק הביטה בי בגועל, אמרה לי לנגב את הדמעות והנזלת, וכל הבעתה אמרה “מלשן מסריח”.

בחדר המנהלת ישבנו ארבעתנו: המנהלת נחמה, המורה למלאכה, אני הקטן ומורן.
“מה פתאום, אנחנו חברים הכי-טובים” שיקר מורן. כשהמנהלת והמורה החליפו ביניהן מבטים מודאגים, מורן הביט בי לרגע זעיר במבט רצחני שניתן לסכמו במילים “כשאני אגמור איתך, אפילו אמא שלך לא תזהה אותך”.

למחרת הלכתי במסדרון ופגשתי את מורן. הוא תפס אותי בפרצוף בידו הגדולה והשמנה וריסק אותי על הקיר. בוכה, צעקתי לעברו “יש לך שם של ילדה!” כשאני מקיא דם, נזלת ודמעות.

זו היתה, כמובן, טעות נוראית. בחודשים הבאים חטפתי הרבה מכות ממורן והחברים שלו. על מה אני מדבר, בעצם - חטפתי מהם המון מכות. הארבעה היו תופסים אותי בידיים וברגליים, ומורן היה מכין ממני קציצות לשבת.

חבורת הזבל שלי, כמובן, התנדפה לכל עבר, ואני נותרתי בכל פעם לבדי - לאכול את המכות של החיים שלי לארוחת 10, כל בוקר. לא ידעתי מה לעשות. הבנתי שאין טעם ללכת לבכות למורה כי רק עוד כאב יצא מזה (זה מה שמורן דאג להבהיר לי היטב).

פניתי אל חבורת הזבל לעזרה.
“תברח.” הציעה ליאת.
“תתחנן, ואם זה לא יעזור אז תברח!” צידד בה מיקי הג’ינג’י.
רק צ’חאדזה אמר “תקרא לדוד שלך.”

אלא שהדוד שלי הוא רואה-חשבון אימתני המתנשא לגובה של מטר שישים ושלושה סנטימטרים. משקלו כמשקל לטאה, הוא אלרגי לכל יסודות הבריאה וקצר-רואי כמו חפרפרת.

“עדיף שלא,” חשבתי לעצמי, ותכננתי כמה אפשרויות:

1. להתאבד.

2. לקנות אקדח.

3. להתחיל ללכת לחוג קראטה, להתקדם לדרגת דאן 4 ובגיל 30 לחזור ולפוצץ להם את הצורה לאלף עזאזל.

4. לקרוא לדוד של צ’חאדזה.

5. לשדוד את המכולת ולנסות לשחד את מורן.

6. להשיב מלחמה שערה.

בלית ברירה החלטתי ללכת על הפתרון האחרון.
באותה תקופה, תוכנית הטלוויזיה הפופולרית ביותר בבית-הספר הנחשל שבו למדתי היתה תוכנית ההתאבקות WWF, או כמו שאנו הילדים קראנו לה: “דַאבֶלוּ דַאבֶלוּ אף”. כל ילד בחר לו דמות אהובה, ובמהלך הקרבות החצי-מדומים הרבים שהתרחשו במסדרונות האפלים של בית-הספר, ניסו כולם לחקות את התנועות ואופן ההתנהגות של דמויותיהם האהובות.

הילדים אצלנו התחרפנו לחלוטין. הם היו רואים פרק בבית ואחר-כך מנסים את הטריקים שראו על החברים שלהם בכיתה. הם לא בדיוק הבינו שכל הזבל הזה מבויים כמו חדשות ערוץ 2.

אני לא יודע איזו דמות מורן בחר לו. למעשה, אני מאמין שהוא בכלל לא העריץ אף דמות בתוכנית המטופשת הזאת - הוא היה הרבה יותר אכזרי מכולן.

אני הכי אהבתי את האנדרטייקר (הקברן), או כמו שקראנו לו “אנדטקר”. האנדרטייקר היה כל מה שרציתי להיות: גדול מאוד, אפל (אם-כי בעל עור חיוור כשל תולעת, כמוני), שקט אבל רצחני, מפחיד כמו צונאמי וחסין לחלוטין לכאב. בנוסף, לא אחת נלחם האנדטקר נלחם בכמה יריבים בבת-אחת.

אז החלטתי שכדי לכסח את מורן וחבורתו, ולהשיב לעצמי את מעט כבודי העלוב, עלי להלחם כמו האנדטקר. לחשוב כמו האנדטקר. להתנהג ולזרוע פחד כמו האנדטקר.

יומם וליל ישבתי מול הטלוויזיה וניסיתי לפענח קווים לדמותו של הגיבור המגוחך שלי. ביקשתי ללמוד ממנו את תורת המלחמה, והחלטתי - על ידי צפיה וחיקוי אהפוך לאל הזעם והמלחמה, כמו האנדטקר.

ואלה הדברים שלמדתי:

1. הדחיקו את הכאב

אם תבינו שהכאב הוא רק מערכת האזעקה של גופכם האומלל, המנסה לאותת לכם שעושים לו משהו רע - תדעו שאפשר לנטרל את מערכת האזעקה הזאת. הדחיקו כל כאב. כשתדעו להעלים את הכאב, תוכלו לתת לעשן הקרב האדום לשטוף אתכם ולערפל את עיניכם ואת חושיכם ולהפוך אתכם למכונות הרג בלתי-פגיעות שאינן חשות בדבר.
גם אם הפסדתם, וריסקו לכם את הפנים, הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות הוא לירוק דם בפניו של האויב ולצחוק בהנאה. כי ברגע שתעשו את זה, אף אחד בסביבה כבר לא יתעסק אתכם.

 2. קללות - הנשק שכולם אוהבים לשנוא

מצאו את נקודת התורפה של האויב. זה לא קשה. מששו סביב, היא מסתתרת שם איפשהו. מצאתם? מצויין. עכשיו תדרכו עליה, עם כל הלב. אנשים רבים ממעיטים בחשיבותן של קללות - זה בגלל שהם לא יודעים לקלל. ברגע שתמצאו את נקודת התורפה של האויב, תוכלו לפעור בו פצע רגשי שיערער את נפשו וכוחו בקרב.

3. אף-אחד לא רוצה ללכת מכות עם חולה-נפש

לעתים כל מה שמספיק כדי לגמור קרב בתוך שניות הוא פשוט להפחיד את האויב עד שישתין על עצמו. כשאתם נקלעים לקרב עם אויב גדול מכם, תתנהגו בצורה הכי מפחידה שאפשר. תהיו רועשים, צעקניים, פסיכוטיים ותזזיתיים. תצעקו, תאיימו, תעלו קצף מהשיניים. תלקקו שפתיים כאילו אתם באמת עומדים לאכול לאויב את הפנים. תתחרפנו. תקללו, תנבחו, תצרחו דברים מפחידים. משפטים כמו “אני אשתין לך בגולגולת! אני אתלוש לך את השיניים!” הם מקום טוב להתחיל בו.

4. אם כבר מכות, אז עד הסוף

אתם הולכים מכות עם איזה טמבל? אל תצפו לגביע אליפות בסוף. שכחו מכל השטויות שלימדו אתכם עד עכשיו - אף אחד לא מצפה מכם להיות אביריים וג’נטלמנים. אם כבר הולכים מכות, אז אל תבחלו באף אמצעי. בעיטות בגב, אגרופים לביצים, אבנים לפנים - הכל הולך. הכלל הוא פשוט: תשאירו את היריב במצב שבו לא ירצה וגם לא יוכל ללכת להתלונן במשטרה.

5. כל דבר בטווח הראיה הוא נשק אפשרי

אתם אף-פעם לא יודעים באיזה נשק יכול האויב להחזיק ביד, אז תמיד תהיו מוכנים. ותהיו יצירתיים. רואים כסא בזווית העין? מצויין! ישר לראש. מזהים לבנה של איטונג בזווית העין? מעולה, זה כבר יעשה סלט מהפרצוף של האויב. הוא ניסה לבעוט בכם ותפסתם לו את הרגל? משכו מעליו את הנעל שלו והרביצו לו איתה. הכל הולך.

6. אנשים הם הכי פגיעים כשהם שוכבים על הרצפה

הפלתם את האויב ארצה? מצויין. עכשיו כל שנותר הוא לקפוץ לו על הפרצוף.

חמוש במסקנות החשובות האלה שלמדתי על ברכי אנדטקר, נמלאתי בטחון עצמי והצגתי שוב את פני המעוכים במסדרונות בית-הספר. חיפשתי את מורן. וכשראיתי אותו, לא חיכיתי לרגע.
“מורן הבן זונה!” צעקתי לעברו בלהט.

הילדים האחרים חשבו שהשתגעתי. לא רק שקיללתי את מלך הערסים, קיללתי את אמא שלו, שהשמועה אמרה שהיא מתה בתאונת-דרכים לפני חודשיים.
מורן האדים כמו מאדים וטס אלי באגרופים שלוחים לפנים כמו טיל בליסטי תוצרת ברה”מ.

“אני ארצחותך!!!” הוא צרח אלי בזעם בלתי-נשלט, דורס ילדים בדרכו אלי ממש כמו הסובארו פשע שבטח דרסה את האמא העקומה שלו.

אין לי סנטימנטים אליה, למקרה שאתם תוהים. מישהי שהביאה לעולם את המפלצת הנוראית הזאת, מוטב שתמות.

יחד עם ארבעת החברים שלו, מורן דהר לכיווני, מעלה עשן, ואני המתנתי בשקט. עיני כל הילדים היו נשואות אלי ואל מורן, בציפייה למכות-רצח שבית-הספר מעולם לא ראה.

רגע לפני שעמד לפגוע בי שלפתי מאחורי גבי אבן בגודל של אגרוף, והטחתי אותה בפניו המכוערים. הרבה דם התיז לכל הכיוונים. החברים שלו רצו לעזרתו בזמן שאני בועט לו בצלעות בהנאה צרופה, בכל הכוח שגופי הקטן הצליח להפיק.

“אני אחרבן’ך ברֶאות!!!” צרחתי בטירוף חושים אל מורן המתפתל, שהשתעל בדם ודמעות. חברי הכנופיה שלו נמלטו לכל עבר כאילו ברחו מפני כלבי השטן.

מאז, מורן וכנופיית הערסים מעולם לא התקרבו אלי. למעשה, הם דאגו להתחמק ממני בכל פעם שעברתי. הלכתי עוד כמה פעמים מכות מאז, אבל מעולם לא הפסדתי (חוץ מפעם אחת בצבא).

גם הילדים האחרים תפסו ממני מרחק, אבל ככה זה היה תמיד. אפילו חבורת הזבל עזבה אותי גם היא ונשארתי בודד לחלוטין. אבל זה לא נורא, זה רק השאיר לי יותר טיפקס ועטים זוהרים לעצמי. ובעוד שלוש שנים גם ככה אגלה את נפלאות האוננות, אז למי אכפת.