אם תהיתם מדוע איכות הפוסטים כאן ירדה בשבועות האחרונים לשפלים חדשים, שהיו מעלים סומק של בושה אפילו בלחייו של עורך המדור הפרסומי של “חדשות נווה יעקב”, יש לי את התשובה בשבילכם.

כמו שכמה מחלקכם כבר יודעים, אני עובד כבר יותר משנה וחצי על סטארטאפ מסתורי שהולך, אני מקווה, להפוך אותי לאדם מאושר.

היום אגלה לכם מהו בדיוק הסטארטאפ הגאוני הזה (באמת באמת) שאני שותף בו.

***

“אז מה אתה עושה בחיים?” שאלה אותי פעם השכנה הפולניה של אמא שלי.

“אני עובד בסטארטאפ,” אמרתי לה.

-”אוה! איזה יופי!” היא זורחת כמו השמש.

“ואני גם סטודנט.”

-”אוה! וואו, איזה יופי של בנים יש לך, גברת עכברתולסקי. ומה אתה לומד, עכברתולצ’יק?”

אמרתי לה.

-”אוי.”

הפולניה החמיצה פנים ונראתה כאילו איבדה כרגע את בנה יחידה בתאונת רכבת נוראית.

-”נו שטויות,” היא מנסה לנחם את אמא שלי, “לפחות הוא עובד בחייטק. את בוודאי נורא גאה בו”.

אמא שלי התאמצה מאוד לרסן את עצמה ולא לנגוח באישה האיומה.

-”אז אתה בטח עושה שם יופי של משכורת, נכון?” הפולניה מנסה לחטט.

“לא, עוד לא ראיתי בינתיים שום שקל. אז אני עובד בפיצוציה כדי לשלם שכר-דירה.”

הפולניה נראתה עכשיו כמו כמו מלפפון חמוץ שעמד הרבה זמן בשמש. בלי לשים לב, היא לוקחת צעד מוכני אחד, קטן, אחורה.

“אבל זה רק 20 שקל לשעה בערך,” אני ממשיך להסביר, “אז אני גם מטייל עם כלב פעם ביום כדי לסגור את החודש.”

הפולניה התנשמה עכשיו עמוק ובמהירות.

-”נו, אני באמת צריכה ללכת, כבר מאוחר. וגברת עכברתולסקי, אל תשכחי שיש לנו ישיבה של ועד-הבית הערב.”

וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

***

אז למה איכות הפוסטים כאן הדרדרה פלאים לאחרונה?
כי עכשיו, יותר מתמיד, אני משקיע את כל מרצי ונשמתי בסטארטאפ הקטן שלי.

אחרי יותר משנה וחצי של קריעת תחת כירורגית, הסטארטאפ מוכן סוף-סוף כדי לשתף אותו עם העולם. אחרי אלפי שיפורים ושיפוצים, אינספור שעות מול המחשב (שחירבנו לי את הראייה, גרמו לי לניוון מתקדם בגפיים התחתונות ולנזק בלתי-הפיך עבור המעט שנותר מכישורי החברתיים העלובים במילא), אחרי שאיבדתי משהו כמו 80% מהחברים שלי וחירבנתי לעצמי סופית את התואר האקדמי (שבמילא היו הסיכויים לסיימו בהצלחה קלושים), אני יכול להגיד בגאווה רבה: העבודה רק התחילה.

מה?!
כן, קיבינימט. עכשיו מתחיל החלק הקשה: השיווק.

אז נכון, הסטארטאפ הקטן יצא לדרך ממש לפני יומיים, והוא דוהר אל עבר החלומות הנכספים שלי (מטילי זהב, מטוס פרטי, וקבוצת המעודדות של הלייקרס).

אממה, שבלי הדלק היקר שלו (כלומר, משתמשים שמחים ומרוצים) הסטארטאפ שלי לא יגיע לשום מקום ואני אמשיך לעבוד במשך כל חיי בעבודות מכובדות כמו מוכר בפיצוציה, מטייל-עם-כלב, מלצר מגושם שחרב הפיטורין מתהפכת ללא הרף מעל ראשו, נציג טלמרקטינג, מחלק עיתונים סהרורי, שליח של עורכי-דין מפוקפקים, או כל אחד ממאות המקצועות הדומים הנוספים שעבדתי בהם מאז גיל 15.

(אגב, כל המקצועות האלה ראויים לפוסטים ואתם גם תקבלו אותם, אני מבטיח).

אז למה אני מספר לכם את כל זה?
כי אני זקוק לעזרתכם.

אם אתם אוהבים לקרוא את underground 02, בין אם אתם קוראים ותיקים ובין אם גיליתם אותו ממש היום (ברוכים הבאים!), ואתם רוצים לקבל עוד פוסטים כל איזה יומיים - אני צריך מכם דבר קטן.

אני באמת זקוק לעזרתכם.
שיווק באינטרנט זה חרא של דבר.
זה קשה, זה מתיש, וזה פעמים רבות מאוד מאוד סזיפי.

זה לוקח לי ימבה זמן ומקשה עלי להוציא פוסטים ראויים לקריאה (ולראייה החודשיים האחרונים כאן), ולכן אני פונה אליכם בבקשה קטנה:

כנסו לסטארטאפ שלי. הוא מגניב, בחיי שהוא מגניב. וגם אם לא, תעמידו פנים לרגע שכן. תעיפו מבט, ואם אתם אוהבים אותו (אבל רק אם אתם אוהבים אותו והוא נראה לכם יעיל), בבקשה ספרו עליו למישהו. תעבירו אימייל, שימו הודעה בפייסבוק - זה לוקח איזה 20 שניות וזה יעשה לי חם בלב.

אז מה הסטארטאפ שלי עושה, בעצם?
הוא נקרא wePapers, והוא אתר חינמי שנותן לסטודנטים לשתף זה-עם-זה את הידע שלהם והסיכומים שלהם. יש שם ימבה סיכומים מאוניברסיטאות מובילות בעולם.

הנה הכתובת המלאה: http://www.wepapers.com

מה שמגניב הוא שהסטארטאפ שלי לא מיועד רק לסטודנטים, אלא גם גם למרצים, מתרגלים ובעיקר - לכל מי שרוצה ללמוד דברים ברמה אקדמית והחיים לא אפשרו לו להגיע לאוניברסיטה או למכללה.

אתם יכולים ללמוד שם הכל, מתיאוריות בפסיכולוגיה ועד ל-איך בונים כור אטומי קטן בחצר האחורית של ביתכם.

אם נהנתם מהשטויות שקראתם פה עד היום, וחיפשתם דרך להגיד תודה (בוודאי חשבתם על פרחים או על תרומה כספית נכבדת בעילום שם), זו הדרך שלכם.
כנסו, תעיפו מבט, ואם אהבתם - ספרו למישהו.

ואגב, אם אתם שקועים עמוק בתואר שלכם או שכבר מזמן סיימתם אותו, ובא לכם לעזור לאנשים אחרים - אתם מוזמנים להעלות סיכומים שלכם (או כאלו שהגיעו אליכם), ולעזור לעוד מישהו לגמור את התואר.

אז זהו.
ספרו לי כאן בתגובות אם אתם אוהבים או שונאים את זה. אני מת לדעת.

אגב, הנה מתנה קטנה לקוראים שבאמת-באמת אין להם חיים: עבודה שהכנתי פעם על האלכימיה הסינית העתיקה, ותמיד קיוויתי שמישהו, אי-שם, יום אחד יקרא אותה. סביר להניח שזה לעולם לא יקרה, אבל עכשיו בזכות הסטארטאפ שלי אני יכול להנציח אותו באינטרנט.


אפשר לקרוא את העבודה הזאת כאן, למקרה שזה באמת מעניין מישהו

***

אגב, לא תמיד עבדתי בפיצוציה או טיילתי עם כלב. אחרי שהתפטרתי בדרמטיות מהפיצוציה, עבדתי במשך שנה כמנהל פרוייקטים בחברת אינטרנט קטנה עד שפוטרתי בגלל בעיות תקציב - אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.