לא מדובר באנשי תיאטראות פרטיים, אלא בחבורה של חלאות שמקבלים את המשכורת שלהם מהמדינה עבור עבודתם כספקי תרבות.

לא ברור לי מאיפה ל”אנשי התיאטרון”
הבוקר בגלי צה”ל שמעתי את הנבלה הזאת שקוראים לה יוסי פולק אומר שישקול לא להופיע בפני מתנחלים שיגיעו להצגות במקומות אחרים בארץ.
איך בנאדם כזה מקבל כסף מהמדינה?
מה יקרה אם שחקן תיאטרון יצהיר שאינו מוכן להופיע בפני שמאלנים ופולשתינים?
איזה מין בנאדם דפוק זה היוסי פולק הזה?

לא יאמן.
אותם נבלות מקבלים את משכורתם מהמדינה, ממשלמי המיסים – וזה כולל גם את מי שגר “מעבר לקו הירוק”.

יאללה, אני מת שהשחקנים האלה יתפטרו וילכו כבר. נמאס לי כבר לראות הפרצופים שלהם בכל מקום.

מכל הרשמה הזאת, היחידי שכואב לי עליו הלב (כבר הרבה זמן) הוא דרור קרן, שחקן עם כישרון אמיתי שמסוגל להביע טווח רגשות ולקחת את העבודה שלו ברצינות.
חבל שמוחו הורעל כבר מזמן.

אבל מבחינתי כולם יכולים למות מחר. אני לא יכול להמתין שיתחלפו כבר, שיגיעו לכאן פנים רעננות וקצת כישרון אמיתי ולא סתם כוכבי פופ כמו רמי הויברגר.

גילה אלמגור, הזונה הזקנה והמתפרקת הזאת שלא ברור לי איך עדיין לא פסה מן העולם, הביעה תמיכה ואמרה ש”שחקני תיאטרון הם לא מכונות”.

שחקני התיאטרון האלה הם עובדי מדינה. אם את רוצה לקרוא לעסקני התרבות האלה “אומנים” זו בחירה שלך, זקנה בלה ומאוסה – אני לא מתכוון להמשיך לשלם לזבלים האלה משכורות. לא תמצאו אותי מת בהצגה של האנשים האלה.

אגב, בלי כל קשר לא ברור לי מדוע המדינה מממנת תיאטרון אליטיסטי שמאלני מתל אביב, במקום לעודד יצירה איכותית שמבוססת על כישרון ורוחב-אופקים.

התרבות נועדה בראש ובראשונה לעם, ולא לאוליגרכים התרבותיים ששולטים במוסדות התרבות מימי מפ”י.

בואו נעשה חרם על הצגות התיאטרון של העסקנים הפוליטיים האלה. אולי ככה נראה סוף סוף פנים חדשות, ואולי יום אחד תיוולד פה תרבות חדשה שמקדשת אומנות ואהבת אדם, ולא גמדות תרבותית וביריונות פוליטית מהסוג הנמוך ביותר.

מה זה החרא הזה? איזה מין וויקיפדיה זה, אם מסירים דברים כאלה? הילד מכוער, אז בואו נחביא אותו במרתף עד שהשכנים ילכו. זו רק עוד הוכחה שהשמאל שולט בתודעתנו לא רק באמצעות העיתונים והטלוויזיה.

פעם המידע הזה היה קיים בוויקיפדיה ונהניתי להראות אותו לאנשים, אבל אני חושב שיש אנשים שמעדיפים להסתיר את האמת.

שאלות נוספות?

בואו נעשה את זה פשוט. הילדים האלה שאנחנו מנקים מהארץ הם לא רק ילדים פיליפינותאילנדים חמודים, חייכנים ואקזוטיים עם שן קדמית אחת שבורה שיכולים בכיף להופיע על עטיפה של גיליון “מסע אחר”, זה גם ההורים שלהם שבגללם לאנשים פה אין עבודה.

סליחה, אמרתי בגללם?
לא-לא, סליחה, התכוונתי לומר בגלל כל אותם הנבלות, והילדים שלהם, שהביאו את האנשים האלה לארץ להיות פה עבדים בגלל שהם מעדיפים לשלם לאנשים חומים שכר רעב מתחת לשולחן מאשר לשכור ישראלים, לשלם להם שכר הגון, לשלם מס כחוק.
כן-כן, גם לשלם שכר כחוק זה חשוב – למה מה קרה שרק אנחנו, שעדיין לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות לנו עבדים ממקומות אקזוטיים, משלמים מסים, והרבה מהם.

אז כוס אמא של כל זבל אנושי, כל חלאת אדם ששכר לו עבד זר, ולא אכפת לי לאיזו מטרה – גדיד תמרים או החלפת טיטולים. בגללכם השכר הממוצע במשק הוא 8,000 אבל רוב האנשים במדינה לא עושים יותר מ-4,500 אלף שקל.

האנשים האלה מנצלים אנשים שבאים ממדינות עניות יותר כי הם עצלנים מדי לנקות את הבית. אלה אותם ילדים במלוא מובן המילה שמצד אחד כבר אין להם כוח לטפל בהורים הזקנים שלהם ובאמת צריכים לחיות את חייהם אבל גם אין להם מספיק כסף לשלם לבתי אבות (זה המון כסף) אז הם זונחים אותם בדירה מעופשת להנמק בבדידות וצער עם פיליפינית שמחליפה להם טיטולים, הופכת אתם בשנתם שלא יגרמו להם פצעי לחץ, ומשגיחה עליהם שלא יחנקו מהגרבר.

הם מעדיפים לשלם לרובוטים שמגיעים מהמזרח הרחוק (ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות) כי הם פשוט לא מעוניינים לשלם שכר ראוי, שאפשר להתקיים ממנו.

זה גם עושה אותנו חראות רכרוכיים שלא מוכנים ללכלך את הידיים קצת כדי להתפרנס בכבוד, אבל זה כבר פוסט אחר.

אז יש לנו בארץ 300,000 עבדי זרים. לפני שמונה שנים בלבד היו בארץ למעלה מ-600,000 ואני לא ממציא את הנתון הזה. זה כמעט 10% מהאוכלוסיה. ההשפעה של מאסה כזאת על כלכלה של מדינה היא משמעותית ביותר. ייבוא העובדים הזרים באירופה בחסות דרכון האיחוד האירופי מחריב לאט-לאט כלכלות של מדינות שלמות. תראו את כלכלת אירלנד והשנאה העזה והגוברת בה בעקבות המחסור במקומות עבודה – שנאה עזה שבשנים האחרונות רוויה באלימות, נגד העובדים הפולנים שבסך הכל רוצים לעבוד במשהו, כי גם אצלם בפולין אין עבודה.

בקיצור, עכשיו כל אותם יפי הנפש האלה, ותוסיפו להם גם את כל בעלי חברות הבניה והסיעוד תאבי הבצע שמנצלים בני אדם כדי לעשות לבתיהם.

בקיצור עכשיו כל החראות האלה והילדים שלהם, יחד עם עוד טונה של “אוהבי אדם” יפי נפש דו-פרצופיים ועם כל התקשורת שהתגייסה לקמפיין הפופוליסטי והנמוך הזה מנצלים אפילו את הילדים שלהם. לא עשיתם מספיק נזק?
ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ – תפסיקו למכור לי חרא, תפסיקו לעשות מהם אנה פרנקים ולסחוט דמעות מאנשים אידיוטים וסנטימנטלים, איפה הבושה שלכם?

כמובן, את ילדי העבדים הזרים ואת הוריהם, כמובן (כי זו עוד מכבסת מלים – בואו נקרא להם משפחות העובדים הזרים כי זה מה שזה) לא ישכנו בגוש דן או תל הביב שם מועסק רובם המוחץ – הם יגורו במשכנות עוני בנתיבות ואשדוד וקריית גת.

יאללה כוס אומו, להחזיר את הילדים ואת ההורים ואת כל מי שמנצל אותם לפיליפינים ותאילנד, לבורמה וללאוס וללא יודע מאיפה עוד הם מגיעים. הגיע להזמן להחיות את הכלכלה והמוסר במדינה שלנו, ולתת למדינות המתפתחות האחרות (כי למקרה שהעשירון העליון שכח, גם אנחנו עדיין מדינה מתפתחת) ולתת להן לשקם את כלכלתן בדרך נכונה ובת קיימא.

יאללה כוס אומו, אפשר לחשוב כבר כמה מסכנים הילדים האלה. אולי נביא גם את כל ילדי תאילנד כי חרא שמה ומה זה אשמתם, פשושים.

הגיע הזמן לגרש, לעקור, לקלף, לתלוש ולנכש אותם, ולבעוט אותם בישבניהם הקטנים והחמודים חזרה לאכול קוקוסים ולשרוף פלסטיק.

אנחנו כל-כך מאופקים שאם אנחנו אשכרה מקללים מישהו בפנים, אנחנו כנראה כל-כך שונאים אותו שאנחנו לא יכולים לשלוט על עצמנו, כי לקלל מישהו זה לחרוג מקוים אדומים.

וזה הורס אותנו כחברה אנושית.
אפילו העלבות אינן במקום.
זה עושה אותנו חולים.

אני חושב שאם יבדקו את זה לעומק יגלו שאחוז התחלואה מסרטן בעשרות השנים האחרונות מקביל ביחס מושלם לירידה הלינארית בכמות הקללות שאנשים מקללים.
אנחנו אוגרים את הקללות שמתפרקות לחרא חומצתי שיושב לנו בבטן, וזה מתבטא בצורות שליליות במיוחד כמו אולקוס וטוקבקים.

זה לא אנושי ולא בריא לא לקלל.
בלי קללות אנחנו אוגרים את כל הכעס והשנאה שלנו בבטן ונותנים לזה לצאת בצורות גרועות הרבה יותר.

לקלל זה חשוב וזה בריא. אחרת זה לא היה מרגיש טוב כל כך.

אז השבוע החלטתי להחזיר לי את גבריותי ולחזור לקלל אנשים בפרצוף, פול-טיים.

אמרתי לעצמי, נתחיל לאט לאט. צעד צעד. התפרצות אחת על בנאדם מעצבן בשבוע.

אני מקווה להיות עקבי כאן ולספר לכם כל שבוע על בנאדם שקיללתי בפרצוף. ואם אתם רואים שלא קיללתי בנאדם בפרצוף יותר מפעם בשבוע, עשו טובה ותזכירו לי – הרגלים טובים צריך לטפח.

ביום שני נסעתי באוטובוס בין-עירוני ורציתי לישון. לגיטימי, לא?
אז ביקשתי מגברת מגעילה אחת שישבה מאחורי אם אכפת לה שאני אוריד את התריס.
היא אמרה לי “כן, אכפת לי. אני רוצה להנות מהנוף.”
אמרתי לה, טיפה התחשבות, גברת.
ראיתי שזה לא עוזר, הצעתי לה להוריד את התריס עד האמצע.
הזונה הזאת עשתה לי דווקא!!

עכשיו התעצבנתי. משכתי את התריס עד הסוף למטה ואחרי 2 שניות הזונה הזאת הרימה לי אותו!

הסתובבתי אליה ואמרתי לה “יא בת זונה זקנה ומגעילה, מה את ילדה בת ארבע?!”

המגעילה הזאת התעלמה ממני והסתכלה על החלון.
“כוס אמא שלך, יא שרמוטה זקנה, אם לא היית אישה הייתי מוריד לך אגרוף.”

ואז התחיל הבלאגן המלוכלך.
איזה חייל ג’ובניק אומו אחד שישב לידי אמר לי “אה, איך אתה מדבר לגברת?”
אמרתי לו שהליידי יכולה למצוץ לי.

אישה אחרת אמרה “אולי תדקור אותה! תדקור אותה, בלב עם סכין, ככה זה הדור שלנו! רק אלימות אתם מכירים!”

ועוד כלמיני אנשים אמרו, חצי לעצמם, “הלו, הלו! איך אתה מדבר, הלו.”
כשהיא ירדה חיכיתי שהיא תצא לפני מהאוטובוס ואז ירקתי עליה וואחד סמאחטה מהחלון. פגעתי לה בשיער ונראה לי שקצת על הלחי.

אבל הסמאחטה התפצלה לי ופגעתי גם קצת במישהו אחר בטעות.

ת’אמת לא ממש אהבתי את התקליט.
ת’אמת אני לא ממש אוהב את התקליט.
מה שאני זוכר זה שתמיד מלא שם בפלצנים מכלמיני סוגים וסטודנטיות לספרות שמתות להשיג לעצמן איזה פלצן. כולם שם תמיד נורא מגניבים ואני איכשהו לא מרגיש שם בנוח. אני לא מרגיש מגניב מספיק. אני מרגיש יותר נוח במרתף החנוק של הצעצוע בתור לבאר, לחוץ בין שתי פרחות שמנות ומזיעות שלומדות חשבונאות שנה ג’ ומעשנות קאמל ורוקדות לצלילי רימיקסים של שירים של ריקי מרטין.

התקליט תמיד נראה לי כמו הכלאה בין האוגנדה לבולינט. קצת פחות פלצנים מהאוגנדה, קצת יותר רועש מהבולינט.
מעניין לאן האנשים המגניבים ילכו עכשיו.

לתקליט הולכים אנשים מגניבים. בדיוק כמו בפוסטר

בקיצור, מה אתם חושבים על זה שלא סגרו את התקליט?

בריטה זה כזה זבל שאני מעדיף כבר לשתות מים מהברז, אפילו שעכשיו לא משנה איזה צד של הברז אני פותח, הכל יוצא חם. ולא אכפת לי שיהיה לי אבנים בכליות יום אחד אם אני אמשיך ככה ולא אכפת לי שיש חלודה וקוליפורמים ואפידרמיס יבש שהתקלף מהפנים של רננה רז במים הישראליים, להשתמש בבריטה פשוט לוקח יותר מדי זמן.

מה שאני אולי הכי שונא בבריטה זה שכשאני שופך מים מהר מדי נופל לי ישר המכסה של זה.

אם מישהו יכול להמציא בריטה שעובד תוך נגיד 30 שניות ויש לך מים, אולי 10 שניות ופשששששששששששששט יש לך מים מסוננים מיד זה יהיה בנזונה.

אני לא מבין איך אני יכול להוריד סרט בחצי שעה ואלבום מוזיקה בדקה וחצי אבל צריך לחכות רבע שעה כדי לשתות כוס מים. בגלל בריטה אני שותה פחות מים והשתן שלי נראה כמו תכולת גביע אשל שעמד על המקרר איפה שחם איז השבועיים.

אם מישהו עושה את זה מגיע לו פרס נובל.

כל הדבילים שמשדרים שם נשמעים כמו ערסים טיפשים והנשים שלהם, שממציאים מטבעות לשון משונים על המקום ובטוחים שהם מצטטים מאיזה ספר שפעם שמעו פרסומת שלו לטלוויזיה.

הנה למשל הקדימון המבריק לתוכנית הבוקר האינטיליגנטית של אבי רצון:
    “זהו בדיוק המקרה של אחריות מיניסטריאלית שבו אהוד ברק יצטרך להזכות על מטענו המרשים ולחזור אל עולם העסקים, שם הוא עשה סימנים של מי שמבין באיזה צד מרוחה החמאה.”

איזה דביל. ויש שם איזו אחת מפגרת בשם “בת שבע”, נראה לי שאין לה בכלל שם משפחה. “אנחנו כאן בתוכנית לילה של מיסטיקה ואני בת שבע”.
היא מדהימה, אני מקשיב לה כל שבוע והתוכנית המופלאה ומשנת-החיים שלה מלאה בפניני חמאה – סליחה, פניני חוכמה מבריקים שהיא שוזרת במומחיות במשפטיה. “איך אני אומרת, צריך מסמר כדי להוציא מסמר.”

היא עונה לכלמיני קופי אדם מפגרים שמתקשרים ושואלים אותה כמעט תמיד אחת מתוך 3 השאלות הבאות:

א. מתי יהיה זיווג?
ב. שתי דברים. עבודה וילדים. (זו אפילו לא שאלה)
ג. אני אלמנה והכרתי מישהו דרך הבת שלי, שכן שלה. ואני רוצה לדעת אם יש לו משהו כלפי, אם אנחנו ניפגש, אם…

-אתם נפגשתם כבר, מאמי?
אני נפגשנו, כן
-פעם אחת?
אהה…. לא, כמה פעמים. פעמיים שלוש, לא יצאנו, לא היה בינינו כלום, אבל הייתי רוצה שיהיה. והייתי רוצה לדעת…
-ו-הוא קמצן?
מה?
-הוא לא קמצן?
כן?
-הוא לא קמצן, אני שואלת?!!
אהההההההההההההההההההההההההההההה… לא יודעת.
-מה לא יודעת מה, לאן הוא לקח אותך, לסיבוב בשכונה?
לא לא, רק עם הבת שלי הייתי רואה אותו, מדברת איתו ושלום וזה זה, זה הכל
-הוא מסורתי?
אה, לא, לא כל כך, למה?
-אני שואלת
וגם הוא אלמן, גם – גם הוא אלמן
-מה זה?
הוא – הוא אלמן, גם
-אה… אלמן זה טוב! לפחות הוא יודע איפה אישתו
אהה… כן, הוא יודע
-כן. אלמן יודע איפה אשתו. טוב מאמא’לה, בואי נבדוק מה עוד את יודעת עליו? שם פרטייייי, אה, לא יודעת.
אה, קוראים לו יוסי.
-ומזל?
אני לא יודעת
-לא עד כדי כך.
לא לא.
-לא, תראי, לא אמרת לו שאת עולה לבת שבע ביום שלישי.
לא, בטח שלא!
-כלומר עכשיו הוא רואה כדורגל, אין סיכויים שהוא רואה…
לא לא
-טוב, בואי נראה לאן זה הולך
בסדר
-לא טוב היות האדם לבדו ואני מאוד מעריכה את זה שממרום     גילך את בכל זאת בעד זוגיות. זוגיות זה דבר טוב, ואת יודעת איך אני אומרת, כשאת עושה אפצ’י שמישהו יאמר לך לבריאות!
כן
-הבנת?
כן…
-כשאני עושה אפצ’י הכלב שלי קופץ עלי, לא נותן לי לעשות את האפצ’י. טוב, בואי נראה, בואי נראה. בואי נראה. קודם כל הוא מאוד מוצא חן בעיניך
נכון
-אני כבר רואה שאת, אה, ככה, קצת, אה… חושבת עליו.
נכון (צוחקת כמו אהבלה)
-נכון, מאמא’לה?
נכ-נכון
-איזה יופי שאין גיל לאהבה, חבר’ה, אני רוצה שתדעו, אין גיל לאהבה. 60, 70
וואי וואי וואי
-מתאהבים מחדש ומתחילים להיות שטותניקים כמו גיל 20.
נכון
-מה זה, אני רואה פה ילד! מה זה, יש לך כוונה להביא ילד?
לא לא לא, לילדים שלי כבר יש נכדים.
-סתם, אני צחקתי סבתא’לה, אני יודעת שאת סבתא
מה שאני רוצה להגיד לך זה שיש פה חברות, אה, בחורף! אוי, עכשיו נעים לדבר על החורף עם כל החום הזה. תראי, יש פה חברות של חורף. חורף זה בדרך כלל אוקטובר, נובמבר.
כן
-הבנת?
כן
-עם בן אדם שהוא ככה לא כל-כך גבוה
נכון
-לא כל-כך גבוה
נכון
-עם גוף בינוני
נכון
-עם טיפה כרס ונעליים לבנות – סתאאאאם
כרס לא, אין לו
-איך שלא יהיה, יש פה באמת עם, ככה בנאדם ככה ממוצע, בינוני. יש קשר של חורף. אני כמעט מאמינה שזה הוא. לכי עם הקשר הזה לאט ובטוח, אל תראי לו שאת מתלהבת
לא, בטח שלא
-תשחקי אותה קשה להשגה, סבתא’לה!
נכ- נכון
-בטח! ואני מאמינה שזה ילך. ועוד משהו, תשמרי בסוד.
אפשר להגיד משהו?
-תשמרי בסוד, סוד סוד! לשמור בסוד, לא לספר לאף אחד. זה שסיפרת לי זה בסדר! לא לספר לאף אחד.
טוב
-לשמור על הבריאות!
תודה, תודה בת שבע.
-ותמשיכי לשמוע אותי כל יום שלישי מתשע ועד אחת עשרה.

***

אני נשבע לכם שלא שיניתי פה כלום, זה מילה במילה מתוך התוכנית האלומתית של בת שבע רואת הנסתר.
לא הייתי יכול להמציא כזה טיפוס מעצבן בעצמי. כבר כמה שבועות שאני שומע קבוע את התוכנית של בת שבע. אני מקליט פרקים ומשמיע לחבר’ה. קשה להאמין שזה אמיתי.